היורשת מדלהי / ויקאס סווארופ / קטע ראשון

בחזרה לעמוד הספר
על המחבר

פרולוג

אנחנו אף פעם לא מקבלים בחיים את מה שמגיע לנו. אנחנו מקבלים את מה שהצלחנו להשיג במשא ומתן.

זה הלקח הראשון שהוא לימד אותי.

בשלושת הימים האחרונים אני מיישמת את ההנחיה הזאת הלכה למעשה, נושאת ונותנת במרץ עם תובעַי ורודפַי, בניסיון נואש לעכב את עונש המוות, שלדעת כולם מגיע לי.

מחוץ לכלא חגים העיתונאים כמו אוכלי נבלות שמשחרים לטרף. ערוצי החדשות לא מפסיקים לדבר עלי, מנפנפים בי כמו במשל עם מוסר השכל, על מה שקורה כשחמדנות ותמימות משלבות ידיים ויוצרות את האסון הצפוי מראש הקרוי רצח בכוונה תחילה. הם לא מפסיקים למחזר את תצלום הפוטו-רצח שצולם בתחנת המשטרה מיד לאחר שנעצרתי. ערוץ "סאנלַייט טי-וי" אפילו טרח ומצא תצלום מטושטש שלי מבית הספר בנָיינִיטַל, שבה רואים אותי יושבת בנוקשות בשורה הראשונה ליד גברת סוֹנדֶרס, המחנכת שלנו בכיתה ח'. אבל נייניטל נראית לי עכשיו במרחק שנות אור, ארץ לעולם-לא שכולה הרים שופעים ואגמים מוכספים, שבה, אי-אז בעבר הרחוק, ניחנתי באופטימיות נעורים שעודדה אותי להאמין שהעתיד חסר גבולות ושאת הרוח האנושית אי-אפשר לרסן.

אני רוצה לקוות, לחלום, להאמין שוב, אבל כורעת תחת העול האכזר של המציאות. אני מרגישה כאילו אני חיה בתוך סיוט, לכודה בבור עמוק ואפל של ייאוש אינסופי שממנו אין מוצא.

בעודי יושבת בתא מעצר מהביל ונטול חלונות, מחשבותי לא חדלות לחזור אל אותו יום גורלי שבו התחיל הכול. אמנם זה קרה לפני יותר מחצי שנה, אבל אני עדיין זוכרת כל פרט בבהירות מזהירה, כאילו קרה אתמול. בעיני רוחי אני יכולה לראות את עצמי צועדת לעבר מקדש הָנוּמַן בכיכר קוֹנאט, ביום הסגרירי ההוא אחר הצהריים…

יום שישי, 10 בדצמבר, והתנועה ברחוב בּאבּא קארָק סינְג היא תערובת כאוטית רגילה של חוֹם ושל רעש. הכביש פקוק באוטובוסים שנעים בכבדות, מכוניות צופרות, קטנועים מייללים וריקשות מעלות עשן. השמים צחים אבל השמש מסתתרת מאחורי שובל הערפיח הרעיל שחונק את העיר כל חורף.

אני לובשת קרדיגן אפור מעל סָלוַור קָמִיז תכולה וצנועה, לאחר שפשטתי בזהירות את מַדי העבודה שלי. זאת שִגרה שאני מקיימת בכל יום שישי, כשאני חומקת מהחנות בשעת הפסקת הצהריים ועושה את המרחק הקצר דרך כיכר השוק עד למקדש העתיק של האל הקוף הָנוּמן.

רוב האנשים הולכים למקדשים כדי להתפלל; אני הולכת כדי לכפר על עוונותי. עדיין לא סלחתי לעצמי על מותה של אַלקָה. אני יודעת שבמובן מסוים תמיד אחשוב שמה שקרה לה, קרה באשמתי. מאז הטרגדיה הנוראה ההיא, אלוהים הוא מפלטי היחיד. ויש לי קשר מיוחד אל האֵלָה דוּרגָה, שפסל שלה ניצב אף הוא בתוך המקדש של הנומן.

לוֹרֶן לוֹקווּד, החברה האמריקאית שלי, לא מפסיקה להתפעל מכך שיש לנו שלוש מאות ושלושים מיליון אלים. "בחיי, ההינדואים מעדיפים להמר על כמה שיותר סוסים," היא אומרת. זאת אולי הגזמה, אבל בכל מקדש ראוי לשמו יש לפחות שישה-שבעה אלים.

לכל אחד מהאלים האלה יש כוחות מיוחדים משלו. האלָה דורגה היא האלה הבלתי מנוצחת, שיכולה לחלץ אותנו מכל מצב של מצוקה. אחרי מותה של אלקה, כשחיי היו מנהרה חשוכה של עצב, כאב וחרטה, דורגה היא שהעניקה לי כוח. היא תמיד עומדת לצדי, בכל רגע שאני זקוקה לה.

המקדש הומה אנשים במידה יוצאת דופן יחסית ליום שישי אחר הצהריים, ואני נלכדת בזרם הבלתי פוסק של מאמינים המנסים לפלס את דרכם אל קודש הקודשים. רצפת השיש קרירה למגע כפות רגלי היחפות, והאוויר דחוס בתערובת המשכרת של זיעה, עץ אלמוג, פרחים וקטורת.

אני נכנסת לתור של הנשים, שהוא קצר בהרבה, ומצליחה להגיע אל דורגה מָא כעבור פחות מעשר דקות.

עם תום הדַרְשַן שלי, אני עומדת לרדת במדרגות, ופתאום מונחת כף יד על כתפי. אני מסתובבת ורואה איש שנועץ בי מבט מרוכז.

כשגבר זר מתקרב לבחורה צעירה בדלהי, התגובה האינסטינקטיבית היא לשלוח יד לתרסיס הפלפל שכל אחת מקפידה להחזיק בתיקה. אבל הזר שמסתכל עלי הוא לא סתם גבר שמשוטט ברחוב. הוא איש קשיש, לבוש בקוּרטָה-פיג'מה לבנה עשויה משי, עם צעיף פָשמִינַה שכרוך כלאחר יד על כתפיו. הוא בהיר וגבוה, אפו נשרי, פיו נחוש וראשו עטור רעמה לבנה מסורקת אחורנית. טיקָה אדומה מעטרת את מצחו. אצבעותיו ענודות שפע מנצנץ של טבעות יהלומים ואזמרגד. אבל עיניו החומות החודרות הן שמערערות את ביטחוני. הן סורקות אותי בישירוּת שמפחידה אותי מעט. ניכר שזהו איש שאוהב להיות בשליטה.

"אני יכול לדבר איתך רגע?" הוא שואל בנימה תכליתית.

"מה אתה רוצה?" אני משיבה קצרות, בנימה חריפה פחות מזאת שהייתי נוקטת אלמלא גילו המבוגר.

"שמי וינַאי מוֹהַן אַצָ'ריָה," הוא אומר בקול מדוד. "אני הבעלים של תאגיד אצ'ריה — Acharya Business Consortium. שמעת על קבוצת החֲבָרוֹת אֵיי-בּי-סי?"

אני מרימה שתי גבות לאות אישור. קבוצת איי-בי-סי היא אחד התאגידים הגדולים והמפורסמים בהודו שמייצר כל דבר, ממשחת שיניים ועד טורבינות.

"יש לי הצעה בשבילך," הוא מוסיף ואומר. "משהו שישנה את החיים שלך לנצח. תסכימי לתת לי עשר דקות כדי להסביר?"

כבר שמעתי את המילים האלה. מסוכני ביטוח טרחנים וממוכרי חומרי ניקוי שעוברים מדלת לדלת. ואני תמיד נזהרת מטיפוסים כאלה. "אין לי עשר דקות," אני אומרת. "אני מוכרחה לחזור לעבודה."

"רק תשמעי מה יש לי להגיד," הוא מתעקש.

"מה? תגיד כבר."

"אני רוצה לתת לך הזדמנות להיות המנכ"לית של קבוצת איי-בי-סי. אני מציע לך הזדמנות לעמוד בראש אימפריה עסקית ששווה עשרה מיליארד דולר."

עכשיו אני יודעת שאי-אפשר לבטוח בו. הוא נשמע כמו כל איש מכירות ערמומי, לא שונה מהרוכלים שנמצאים באלפיהם בשוק ג'אנפַּת ומנסים למכור חגורות מעור מזויף וחבילות של ממחטות זולות. אני מחכה לחצי-חיוך שיאשר לי שהוא מתבדח, אבל פניו נותרים אטומים.

"אני לא מעוניינת," אני אומרת בתקיפות, ומתחילה לרדת במדרגות. הוא יורד אחרַי.

"את רוצה להגיד לי שאת מסרבת להצעת המאה, ליותר כסף ממה שתראי בשבעה גלגולים שונים?" נימת הקול שלו חריפה ומצליפה בי כמו שוט.

"תראה, מר אצ'ריה, אם זה באמת מי שאתה. אני לא יודעת מה הסיפור שלך, אבל אין לי חשק לשתף עם זה פעולה. אז בבקשה תפסיק להטריד אותי," אני אומרת, ובינתיים לוקחת את כפכפי הבּאטָה שלי מהקשישה שעומדת בכניסה למקדש ושומרת על נעלי המאמינים תמורת כמה מטבעות.

"אני יודע שאת חושבת שזאת בטח מין בדיחה או משהו," הוא מכריז, ומכניס את כפות רגליו אל זוג סנדלים חומים.

"אז מה זה אם לא בדיחה?"

"בכל החיים שלי לא הייתי רציני יותר."

"אז אתה בטח חלק מאיזו תוכנית מתיחות בטלוויזיה, וברגע שאני אגיד כן תַראה לי איפה המצלמה הנסתרת."

"את מצפה שאדם במעמדי ישתתף בתוכניות מטופשות בטלוויזיה?"

"ומה, זה לא מטופש להציע את האימפריה העסקית שלך לאנשים זרים ברחוב? אני בכלל לא מאמינה שאתה באמת מי שאתה אומר שאתה."

"יש בזה משהו." הוא מהנהן. "ספקנות בריאה היא בהחלט תכונה רצויה." הוא מכניס את ידו אל כיס הקוּרטָה שלו ומוציא ארנק עור שחור. הוא שולף מתוכו כרטיס ביקור ומושיט לי אותו. "אולי זה ישכנע אותך."

אני בוחנת את הכרטיס במבט חטוף. הוא אכן נראה מרשים, עשוי מסוג של פלסטיק חצי-שקוף, בראשו הלוגו של קבוצת איי-בי-סי ומתחת לו, באותיות שחורות מובלטות, המילים "וינָאי מוֹהַן אָצַ'ריָה, יושב-ראש". "כל אחד יכול להדפיס לעצמו כרטיס כזה תמורת כמה מאות רופי," אני אומרת ומחזירה לו את הכרטיס.

הוא שולף מארנקו עוד פיסת פלסטיק ומראה לי אותה. "ומה עם זה?"

זה כרטיס אשראי שחור כולו, אמריקן אקספרס סנטוריון, ובתחתיתו מוטבעות המילים "וינאי מוהן אצ'ריה". ראיתי את הכרטיס הנדיר הזה רק פעם אחת בחיי, כשקבלן עשיר מנוֹידָה השתמש בו כדי לקנות טלוויזיה סוני 900-LX שישים אינץ', שעלתה כמעט ארבע מאות אלף רופי. "זה עדיין לא משנה שום דבר." אני מושכת בכתפי. "איך אני יכולה לדעת שהכרטיס לא מזויף?"

בינתיים כבר חצינו את החצר הקדמית של המקדש, ואנחנו קרובים לכביש. "זאת המכונית שלי," הוא אומר, ומצביע על מכונית נוצצת שחונה לצד המדרכה. מאחורי ההגה יושב נהג, עם כומתה ומדים לבנים מגוהצים למשעי. שומר חמוש, במדי צבא, יוצא מהמושב הקדמי ונעמד בהקשב. אצ'ריה נוקש באצבעו, והשומר פותח בזריזות את הדלת האחורית. הנכונות שלו לשרת נראית אמיתית; נדמה שהיא מלווה אותו לאורך שנים רבות של שירות נאמן ומסור. המכונית, כך אני מבחינה בהתפעלות, היא מרצדס 500-CLS כסופה, ששווה יותר מתשעה מיליון רופי.

"רק תני לי שנייה," אומר אצ'ריה ורוכן לעבר המכונית. הוא לוקח מגזין מהמושב האחורי ומושיט לי אותו. "שמרתי את זה כמוצא אחרון. אם זה לא ישכנע אותך, שום דבר לא ישכנע אותך."

זה גיליון דצמבר 2008 של "ביזנס טיימס". על הכריכה מופיע דיוקן של גבר, ומעליו הכותרת הצעקנית "איש העסקים של השנה". אני מסתכלת בפָּנים שעל הכריכה ואז באיש העומד מולי. הם זהים. אי-אפשר לטעות בשיער הלבן המסורק לאחור, באף הנשרי או בעיניים החומות החודרות. אני אכן משוחחת עם התעשיין וינאי מוהן אצ'ריה. "טוב," אני מודה. "אז אתה באמת מר אצ'ריה. מה אתה רוצה ממני?"

"כבר אמרתי לך. אני רוצה למנות אותך למנכ"לית שלי."

"ואתה מצפה שאני פשוט אאמין לך?"

"אז תני לי עשר דקות ואני אגרום לך להאמין לי. אנחנו יכולים לשבת באיזה מקום ולדבר?"

אני מסתכלת בשעוני. עדיין נותרו לי עשרים דקות לסיום הפסקת הצהריים. "אנחנו יכולים ללכת ל'קוֹפִי האוּס'," אני אומרת, ומצביעה על הבניין החבוט שמעבר לכביש, שמושך אליו את כל מי שמחשיב את עצמו.

"הייתי מעדיף את מסעדת הלובי של 'שנגרי-לה'," הוא אומר בנימה סולדת של אדם שנאלץ להיכנע לבחירה עלובה. "אכפת לך אם יצטרף אלינו עמית שלי?"

בעודו אומר זאת צץ אדם כמו רוח רפאים מתוך המוני האנשים ברחוב, ונעמד לצדו. הוא צעיר ממנו בהרבה, בן שלושים וקצת, ולובש חליפת טרנינג כחולה-כהה של "ריבוק". גובהו כמטר שמונים, ויש לו גוף חטוב ורזה של ספורטאי. אני מבחינה בשערו הקצוץ, בעיניו הקטנות והערמומיות ובשפתיו הדקות והרעות. אפו מעוקם במקצת, כאילו נשבר פעם, והוא האיבר היחיד בפניו שנחרת בזיכרון. אני משערת שהוא עקב אחרי אצ'ריה עד לרגע זה. אפילו עכשיו, עיניו הנוקבות מתרוצצות כל הזמן מצד לצד וסורקות את האזור כאילו היה שומר ראש מקצועי, עד שהן מתקבעות בי.

"תכירי את ראנָה, יד ימיני," אומר אצ'ריה ומציג אותו. אני מהנהנת בנימוס ומתכווצת תחת מבטו הקפוא.

"שנלך?" שואל ראנה. יש לו קול צרוד וחורקני, כמו עלים יבשים שמרשרשים על הקרקע. בלי להמתין לתגובתי הוא מתחיל להוביל אותנו אל המעבר שמתחת לכביש.