03 אוקטובר

נערת המשי המלאכותי / אירמגרד קוין / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב כללי

לעמוד הספר
על אירמגרד קוין

 

זה היה אתמול בלילה ככה בערך בשתים-עשרה, שאני הרגשתי שמשהו נפלא קורה בתוכי. אני שכבתי במיטה — אני בעצם עוד רציתי לרחוץ את הרגליים, אבל הייתי יותר מדי עייפה בגלל הערב מלפני זה, מה גם שאני ישר אמרתי לתֵרֵזֶה: "שום דבר לא יוצא מזה שאת נותנת לאנשים להתחיל איתך חופשי ברחוב. את חייבת לשמור על לפחות קצת כבוד עצמי."

חוץ מזה הכרתי כבר את התוכנית בקַייזֶרְהוֹף. ואז גם כל השתייה הזאת שאף פעם לא נגמרת — והיה לי נורא קשה להגיע הביתה כולי בריאה ושלמה, כי בכל מקרה גם ככה זה אף פעם לא קל לי להגיד לא. אני אמרתי: "להתראות מחרתיים." אבל מה פתאום, ברור שאני לא חושבת על זה בכלל. עם כאלה אצבעות מחוספסות, ומזמין תמיד רק את היין שיש למעלה בתפריט, וסיגריות בחמישה פְּפֶניג — אם גבר מיד מתחיל ככה, אז מה כבר יכול לצאת מזה?

ואז במשרד היתה לי בחילה נוראית, והבעל בית גם כן כבר לא מי-יודע-מה שוחה בכסף והוא עוד יכול לפטר אותי כל יום עכשיו. אז בערב מיד הלכתי הביתה — וישר למיטה, בלי לרחוץ את הרגליים. וגם לא את הצוואר. ואני שכבתי לי ככה וכבר ישנתי בכל הגוף, ורק העיניים שלי עוד היו פתוחות — הירח האיר לי כולו בלָבָן על הראש — ואני חשבתי שזה בטח הולך ממש טוב עם השיער השחור שלי, וכמה חבל שהוּבֶּרט לא יכול לראות אותי, דווקא הוא, שבסופו של דבר ואחרי הכול הוא הגבר היחיד שאני באמת אהבתי. ואז הרגשתי כאילו יש איזה הילה של הוברט מסביבי, והירח האיר, ושמעתי גרמופון שמנגן מהדירה ליד, ואז קרה בתוכי משהו נפלא — כמו שכבר קרה לפעמים, אבל אף פעם לא ככה. והיה לי חשק לכתוב שיר, אבל זה בטח צריך להיות עם חרוזים, והייתי יותר מדי עייפה בשביל זה. אבל אני קלטתי שיש בי משהו מיוחד, הוברט גם הרגיש את זה וגברת פוֹגֶלְזַנְג מהחטיבת ביניים גם כן, אחרי שדפקתי שָם כזה ביצוע לשׂר היער שהם היו לגמרי המומים. ואני גם לגמרי שונה מתרזה ומהבנות האחרות במשרד וכל הבחורות האלה, ששום דבר נפלא אף פעם לא קורה בתוכן. ועוד משהו, אני מדברת כמעט בלי דיאלקט, וזה כבר הבדל גדול, וזה סימן שאני משהו אחר, במיוחד שאבא שלי ואמא שלי מדברים בדיאלקט, שמבחינתי זה לא פחות ממביך.

ואני חושבת שזה יהיה טוב אם אני אכתוב את הכול, כי אני בן אדם נורא יוצא דופן. אני לא מתכוונת ליומן — זה מגוחך בשביל בחורה בת שמונה-עשרה ועוד אחת שהיא על רמה. אבל אני רוצה לכתוב כמו סרט, כי החיים שלי הם כאלה והם עוד יותר יהיו כאלה. ואני נראית כמו קולין מוּר, אם רק היה לה סלסול קבוע בשיער וגם האף עם יותר שיק, ככה קצת יותר נוטה למעלה. ואחר כך כשאני קוראת את זה, הכול זה כמו בקולנוע — אני רואה את עצמי בתמונות. ועכשיו אני יושבת בחדר שלי ואני עם הכותונת לילה שגלשה לי מעל הכתף המפורסמת שלי, וכל דבר אצלי זה פשוט קלאסה עולמית — רק הרגל השמאלית שלי יותר שמנה מהימנית. אבל ממש קצת. נורא קר, אבל בכותונת לילה זה יותר יפה — אחרת הייתי שמה עלי את המעיל.

וזה יעשה לי טוב לכתוב פעם לשם שינוי בלי פסיקים ובשפה אמיתית — ולא כל הקטע הלא טבעי הזה כמו במשרד. ובשביל כל פסיק שחסר אני צריכה לזרוק לדחליל המיובש הזה בצורת עורך דין — יש לו גם פצעונים, והעור שלו נראה כמו הארנק עור הצהוב הישן שלי בלי הריצ'רץ' — ואני מתביישת לקחת אותו עלי כשאני נמצאת בחברה טובה — כזה עור יש לו בַּפּנים. ובכלל אני לא מחזיקה מעורכי דין — הם תמיד מזילים ריר על כסף ומדברים גבוהה-גבוהה והכול פָּקָה-פָּקָה כמו תחת של ברווז ואין שום דבר מאחורי זה. אני מעמידה פנים שאני לא שמה לב לזה, כי ממילא אבא שלי מובטל, ואמא שלי בתיאטרון, שזה גם לא משהו בטוח בזמנים כאלה. אבל אני דיברתי על הדחליל העורך דין. אז ככה — אני מראה לו את המכתבים, ועל כל פסיק שחסר אני זורקת לו מבט סקסי. ואני כבר מריחה שהולכות להיות בעיות, כי אין לי יותר חשק לזה. אבל אני בטוחה שאני יכולה למשוך ככה עוד ארבעה שבועות, אני פשוט אומרת תמיד שאבא שלי נורא נוקשה ושבערב אני חייבת ללכת תכף ומיד הביתה. אבל כשגבר משתגע ונהיה פרא אדם, אז כבר אין יותר תירוצים — וכולם מכירים את זה. ובטוח שעם הזמן הוא יתחיל להשתגע בגלל המבטים הסקסיים שלי אחרי הפסיקים החסרים. אין שום קשר בין השכלה אמיתית לפסיקים! אבל לא שיש לי כוונה לעשות איתו איזה משהו וזה. כי אני אמרתי אתמול לתרזה, שגם עובדת במשרד והיא חברה שלי: "חייבת להיות בזה טיפה'לה אהבה, אחרת איפה האידיאלים?"

ותרזה אמרה שהיא גם כן עם אידיאלים, כי היא הולכת עם כל הלב והכאב עם גבר נשוי, שאין לו גרוש על התחת והוא לא חושב בכלל להתגרש ועבר לגוֹסְלַר — והיא כולה מיובשת לגמרי ונהייתה בת 38 בַּסוף-שבוע האחרון, והיא אומרת שרק 30 — אבל רואים עליה שהיא 40 — וכל זה בגלל הכלומניק הזה. טוב, אני לא עד כדי כך בעניין של אידיאלים. לזה אני לא מסכימה.

ואני קניתי לי מחברת שחורה עבה והדבקתי עליה יונים לבנות שגזרתי, ואני מחפשת מה לכתוב בהתחלה: אז קוראים לי דוריס, הטבילו אותי ואני נוצרייה ונולדתי. אנחנו חיים עכשיו בשנת 1931. אני אכתוב יותר מחר.

תגובה אחת ל “נערת המשי המלאכותי / אירמגרד קוין / קטע ראשון”

  1. להגיב נערת המשי המלאכותי says:

    […] הספר באתר "ידיעות ספרים" . לקריאה נוספת על המחברת . לקריאת קטע מהספר . נכתב על הספר: […]

השאר תגובה