גיבור דורנו / מיכאיל לרמונטוב / קטע ראשון

לעמוד הספר

הקדמה

ההקדמה היא מה שפותח כל ספר, ובה-בעת היא גם מה שחותם אותו. היא נועדה להסביר את מטרת היצירה, או להצדיק אותה, או להשיב דבר למבקריה. אך הקורא אינו מתעניין בדרך כלל לא במטרה המוסרית ולא בהתקפות שבכתבי העת, ועל כן אין הוא טורח לקרוא הקדמות. וחבל שכך, בייחוד אצלנו. קהל הקוראים שלנו עודנו בוסרי ותמים כל כך, שייבָּצר ממנו לפענח מָשָׁל אם לא ימצָא מוסר השכל בסופו. הוא לא יבין הלצה, לא יקלוט אירוניה. בקיצור, חינוכו פגום. הוא עוד לא למד כי בחברה מהוגנת ובספר מהוגן אין מקום לגידופים מפורשים, וכי התרבות בת זמננו שיכללה נשק חד יותר, כמעט סמוי מן העין, ואף על פי כן קטלני, אשר בכסות החנופה יַכּה מכה ניצחת. הקהל שלנו משול לאותו בן כפר, שבעודו מצותת לשיחה בין שני דיפלומטים, שגרירי מלכויות עוינות, הוא משוכנע שכל אחד מהם מרמה את שולחיו למען הידידות הענוגה הפורחת ביניהם.

לאחרונה איתרע מזלו של הספר הזה, ואי-אלה קוראים, ואפילו כמה כתבי עת, קיבלו את המסופר בו כפשוטו. מקצתם נעלבו מאוד, וברצינות גמורה, על שמציגים לפניהם כדוגמה ומופת אדם בלתי מוסרי כ"גיבור דורנו"; אחרים, דקי הבחנה במיוחד, אף העירו שהמחבר צייר כאן את דיוקנו שלו לצד דיוקנאות מכריו… שוב אותה בדיחה נושנה, עלובה! אבל נראה שזהו טבעה של רוּס [שמה העתיק של רוסיה]: הכול בה משתנה ומתחדש, חוץ מהבלים מסוג זה. אצלנו, גם הפלאית שבאגדות-הפלאים תחמוק אך בקושי מגינוי על שהלבינה פניו של פלוני!

"גיבור דורנו", רבותי הנכבדים, הוא אמנם דיוקן, אך לא של איש אחד: זהו דיוקן שנתגלמו בו כל חטאי דורנו, במלוא מיצויָם. אתם תגידו לי שוב שאין בנמצא כלל אדם רע כל כך; ואילו אני אשאל אתכם: מאחר שכל הרשעים הטרגיים והרומנטיים נראו לכם אפשריים בעליל, למה לא תקבלו גם את אפשרות קיומו של פֶּצ'וֹרין? אם התענגתם על דמויות בדויות אחרות, מכוערות ונוראות לאין שיעור, למה אין בלבכם חמלה על הדמות הזאת, ואפילו רק מָשָׁל היתה? אולי מפני שיש בה מידה של אמת, יותר מכפי הרצוי לכם?

מן הסתם תטענו שהמוסר לא יֵצא נשכר מן הספר הזה. סלחו לי, במחילה מכבודכם. ימים רבים מדי פיטמו את הבריות בממתקים עד שנתקלקלה קיבתם; הם זקוקים לסמי מרפא מרים, לאמיתות צורבות. ועם זאת, אל תעלו על דעתכם שמחבר הספר הזה היה אי-פעם יהיר דיו לִמְנות עצמו עם מתַקני עולם. ישמור אותו האל מפני איוולת שכזאת! לא, הוא פשוט שמח לצייר את האדם בן זמנו כפי שהוא מבין אותו, וכפי שנתקל בו שוב ושוב, לרוע מזלו ומזלכם כאחד. די לו בכך שהחולי אובחן; איך לרפא אותו — זאת יֵדע רק אלוהים לבדו!