21 מאי

יומן של גוף / דניאל פנק / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

3 באוגוסט 2010

ליזון היקרה שלי,

באת עכשיו מההלוויה שלי, חזרת הביתה, עצובונת בוודאי, אבל מחכים לך פריז, החברים, הסטודיו, כמה ציורים שממתינים לסיומם, המוני פרויקטים וביניהם התפאורה לאופרה, המאבקים הפוליטיים הסוערים שלך, עתידן של התאומות, החיים, החיים שלך. הפתעה, בבית מחכה לך מכתב מהפרקליט ר', שמבשר לך בנוסח נוטריוני שאביך הפקיד בידיו חבילה המיועדת לך. לכל הרוחות, מתנה שלאחר המוות מאבא! את כמובן אצה רצה לשם. והנוטריון מוסר לך חתיכת מתנה: לא פחות מאשר גופי! לא גופי בשר ודם, אלא היומן שכתבתי בחשאי במשך כל חיי. (רק אמך ידעה, בשנים האחרונות). נו, הפתעה. אבא כתב יומן! מה נכנס בךָ, אבא, איש מכובד כמוך, כל כך בלתי מושג? ועוד במשך כל חייך! זה לא יומן אישי רגיל, בתי, את יודעת כמה אני נרתע מדיווח מייגע על מצבֵי הנפש המשתנים שלנו. לא תמצאי בו גם דבר על חיי המקצועיים, על דעותי, על ההרצאות שנתתי, או על מה שאֶטְיֵין כינה בהגזמה מנופחת ה"קרבות" שלי; שום דבר על האב החברתי, שום דבר על דרכו של עולם. לא, ליזון, זה היומן של גופי בלבד, באמת. זה ודאי ייראה לך מוזר כפליים לאור העובדה שלא הייתי אבא "גופני" במיוחד. נדמה לי שילדי ונכדי מעולם לא ראו אותי עירום, לעתים די נדירות בבגד ים, ואף פעם לא תפסו אותי עושה תרגילי כושר מול המראה. לצערי, נדמה לי שגם לא הייתי נדיב בחיבוקים. והייתי מעדיף למות מאשר לספר לך ולבּרוּנוֹ על מכאובַי — כפי שאכן קרה לבסוף, אבל רק בבוא יומי. הגוף לא היה משהו שדיברנו עליו, ונתתי לכם, לך ולברונו, להסתדר לבד עם התפתחות גופכם שלכם. אל תטעי לחשוב שזה נבע מאדישות או מצניעות שהיו מיוחדות לי; נולדתי ב-1923, והייתי פשוט מאוד בורגני טיפוסי לתקופתי, מאלה שעדיין משתמשים בנקודה-פסיק ובשום אופן לא מסוגלים לאכול ארוחת בוקר בפיג'מה אלא צריכים קודם להתקלח, להתגלח ולהיחנט בחליפה. הגוף, ליזון, הוא המצאה של הדור שלכם. לפחות בכל הנוגע לשימוש שעושים בו ולאופן שמציגים אותו. אך סביב היחסים שנפשנו מנהלת עמו בתור שק הפתעות ומשאבת הפרשות, יש קשר שתיקה מוחלט כיום, ממש כפי שהיה בזמני. אם היינו בוחנים זאת מקרוב, היינו מגלים שאין צנועים משחקני הפורנו הכי נועזים או מאמָני ה"בּוֹדי ארט" הכי מקועקעים. ואשר לרופאים (מתי לאחרונה הלכת לבדיקה?), אלה של היום בכלל לא נוגעים עוד בגוף. אותם מעניינים רק הפאזל התאי, הגוף כפי שהוא נראה דרך תצלומי רנטגן, הדמיות אולטרסאונד, סריקות ממוחשבות, בדיקות למיניהן, הגוף הביולוגי, הגנטי, המולקולרי, בית החרושת לנוגדנים. שאגיד לך מה אני חושב? ככל שבודקים את הגוף המודרני הזה, ככל שמציגים אותו לראווה, כך הוא קיים פחות. הוא מבוטל ביחס ישר לחשיפתו. הגוף שעל אודותיו ניהלתי את היומן היומיומי הזה הוא גוף אחר: רעֵנו למסע, מכונת הקיום שלנו. יומיומי זה אולי מוגזם; אל תצפי לקרוא תיעוד מלא ושלם, זה לא דיווח מיום ליום אלא יותר מהפתעה להפתעה — גופנו אינו מקמץ בהן — משנתי השתים-עשרה ועד שנתי השמונים ושמונה והאחרונה. באמצע, את תראי, יש שתיקות ארוכות, על כל אותם חופי חיים שגופנו נשכח לו בהם. אך בכל פעם שגופי הזכיר לנפשי את קיומו, הוא מצא אותי מוכן עם עט ביד, אורב להפתעה החדשה שהכין לי. תיארתי את הגילויים הללו באופן המדוקדק ביותר שיכולתי, באמצעים שברשותי, בלי שום יומרה מדעית. בתי האהובה לי מכול, זוהי הירושה שאני משאיר לך: לא מדובר בחיבור פיזיולוגי, אלא בגַן הסודי שלי, שבמובנים רבים הוא הטריטוריה המשותפת ביותר שלנו. אני מפקיד את היומן בידייך. למה דווקא בידייך? כי אהבתי אותך אהבת נפש. צר לי שלא אמרתי לך זאת בחיי, הרשי לי לפחות את ההנאה הקטנה הזאת שלאחר המוות. אם גרֶגוּאָר היה חי, ודאי הייתי מוריש את היומן הזה לגרגואר, זה היה מעניין אותו כרופא ומשעשע אותו כנכד. אלוהים, כמה שאהבתי את הילד הזה! גרגואר שמת כה צעיר, ואת שהנך סבתא היום, זה מה שיש לי בצרור האושר הנצחי, זו הצידה שלי למסע הגדול. טוב. סוף ההשתפכות. עשי במחברות האלה כאוות נפשך; לזבל — אם המתנה הזאת של אב לבתו נראית בעינייך שלא במקומה; להפצה בחוג המשפחה — אם זה רצונך; פרסום בספר — אם את רואה לנחוץ. במקרה האחרון, שמרי על אלמוניותו של המחבר — מה גם שהוא יכול להיות כל אדם שהוא; שָני את שמות האנשים והמקומות, לעולם אין לדעת מה עלול לפגוע ומי עלול להיפגע. אל תנסי לפרסם הכול, את לא תצאי מזה. ממילא חלק מהמחברות אבדו עם השנים, ורבות אחרות סתם חוזרות על עצמן. דלגי עליהן; אני מתכוון למשל למחברות משנות ילדותי, שבהן מניתי את מספר כפיפות הבטן ושכיבות הסמיכה שעשיתי, או לאלה משנות בחרותי שבהן רשמתי אחת לאחת כל הרפתקה רומנטית, בשקדנות של מנהל חשבונות מיני. בקיצור, עשי בזה מה שאת רוצה, איך שאת רוצה, אני סומך עלייך.

אהבתי אותך,

אבא

תגובה אחת ל “יומן של גוף / דניאל פנק / קטע ראשון”

  1. להגיב יומן של גוף says:

    […] לקריאת קטע מהספר […]

השאר תגובה