02 פברואר

נולדנו לרוץ / כריסטופר מקדוגל / קטע ראשון

נכתב ע"י 2 תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

1.

ימים על ימים הסתובבתי בהרי הסְיֵירָה מַדְרֶה שבמקסיקו, בחיפוש אחר רוח הרפאים הידועה בשם קַבָּיוֹ בְּלַנקוֹ — הסוס הלבן. אחרי ככלות הכול הגעתי לסוף הדרך, המקום האחרון שבו ציפיתי למצוא אותו — לא בלב השממה שעל פי השמועה נהג לפקוד, אלא בלובי חשוך של מלון ישן בקצה עיירה מדברית ומאובקת.

"סִי, אֶל קַבָּיוֹ אֶסטָה," אמרה פקידת הקבלה והינהנה. כן, הסוס פה.

"באמת?" אחרי שנאמר לי כל כך הרבה פעמים שזה עתה פיספסתי אותו, במקומות מוזרים כל כך, התחלתי לחשוד שקבָּיו בּלַנקו הוא לא יותר מאגדה, מוֹנסטרוּרו מקומי בסגנון המפלצת מלוֹך נֵס, שהומצא כדי להפחיד את הילדים ולשטות בגרינגוֹסהפתיים.

"הוא תמיד חוזר בחמש," הוסיפה הפקידה. "זה כמו טקס."

לא ידעתי אם לחבק אותה בהקלה או להחליק את כף ידה לאות ניצחון. הצצתי בשעוני. פירוש הדבר שאראה את רוח הרפאים בעוד פחות מ… רק רגע…

"אבל כבר אחרי שש."

פקידת הקבלה משכה בכתפיה. "אולי הוא הלך."

צנחתי אל תוך ספה עתיקה. הייתי מטונף, רעב ומובס. הייתי גמור, וגם כל הרמזים שלי נגמרו.

 היו שאמרו שקביו בלנקו נמלט מהחוק; אחרים שמעו שהוא מתאגרף שברח כדי להעניש את עצמו, אחרי שהרג מישהו בזירה. איש לא ידע מה שמו או מה גילו או מנין בא. הוא נשמע כמו אקדוחן מהמערב הפרוע שעקבותיו היחידים הם סיפורי מעשיות וניחוח עשן הסיגרילות. התיאורים על אודותיו והמקומות שנראה בהם התפרשו על פני הארץ כולה; כפריים שגרו במרחקים בלתי אפשריים זה מזה ראו אותו הולך ברגל בו ביום, והתיאורים שלהם נעו בפראות בין "מצחיק וסימפָּטיקוֹ" ל"מוזר וענקי".

אבל בכל גרסאות האגדה על קביו בלנקו, היו פרטים בסיסיים שלא השתנו: הוא בא למקסיקו לפני שנים וחדר ללב אזור הפרא של בָּרַאנְקַס דֶל קוֹבְּרֶה — קניוני הנחושת — כדי לחיות בקרב הטָרָאוּמארָה, שבט כמעט מיתולוגי של ספורטאֵי-על מתקופת האבן. בני הטראומארה הם אולי האנשים הבריאים והרגועים ביותר עלי אדמות, והרצים המעולים ביותר בכל הזמנים.

בכל מה שקשור לריצות אולטרה-מרתון, רץ טראומארי הוא בלתי מנוצח — סוס מרוץ לא יביס אותו, גם לא צ'יטה, גם לא רץ מרתון אולימפי. מעטים הזרים שראו את בני הטראומארה בפעולה, אבל סיפורים מדהימים על קשיחותם העל-אנושית ועל שלוותם נישאו מן הקניונים במשך עשרות שנים. חוקר אחד נשבע שראה בן טראומארה לוכד צבי במו ידיו: הוא רדף אחר היצור המנתר עד שזה צנח לבסוף ומת מתשישות, ו"פרסותיו נשרו". הרפתקן אחר רכב על גב פרד, וטיפס במשך עשר שעות על הר בקניון הנחושת; רץ טראומארי עשה את אותו המסלול תוך תשעים דקות.

"שְתה את זה," אמרה פעם אישה טראומארית לחוקר מותש שהתמוטט למרגלות הר. היא הושיטה לו דלעת חלולה מלאה בנוזל עכור. הוא לגם כמה לגימות, ונדהם כשהרגיש אנרגיה מחודשת זורמת בעורקיו. הוא קם על רגליו וטיפס לפסגה כמו שֶרפָּה טיבטי מפוצץ בקפאין. לאחר מכן דיווח אותו חוקר שלבני הטראומארה יש מתכון למזון אנרגיה מיוחד ששומר על בריאותם, ומותיר אותם חזקים ובלתי מנוצחים: כמה לעיסות ממנו מטעינות אותם בכוח תזונתי שמאפשר להם לרוץ כל היום בלי לנוח.

אבל יהיו אשר יהיו הסודות של בני הטראומארה, הם הסתירו אותם היטב. עד עצם היום הזה חיים בני הטראומארה על צוקים גבוהים יותר מקני נצים, באזור שרק מעטים ראו. הבָּרַאנְקַס הם עולם אבוד בשממה המרוחקת ביותר של צפון אמריקה, מעין משולש ברמודה יבשתי הבולע את הפושעים הנקלעים אליו במקרה. דברים רעים עלולים לקרות שם, וכנראה גם יקרו; אם תשרדו את היגוארים טורפי האדם, את הנחשים הקטלניים ואת החום הנורא, עדיין יהיה עליכם להתמודד עם "קדחת הקניון", הזיות קטלניות הנגרמות בשל השיממון המתעתע של הבראנקס. ככל שתעמיקו לחדור לתוך הקניונים, כן תרגישו כאילו קריפְּטה תת-קרקעית סוגרת עליכם מכל הכיוונים. הקירות מתהדקים, הצללים מתפשטים, הדי רפאים לוחשים; כל מסלול שמוביל אל מחוץ לקניון נראה כמסתיים בסלע תלול. אנשים שבאים לחפש מחצבים אבודים נתקפים שיגעון וייאוש, עד שהם משסעים את גרונותיהם שלהם או משליכים את עצמם ממצוקים. לא פלא שאך זרים מעטים ראו את מולדתם של הטראומארה — לא כל שכן את בני הטראומארה עצמם.

2 תגובות ל “נולדנו לרוץ / כריסטופר מקדוגל / קטע ראשון”

  1. להגיב נולדנו לרוץ says:

    […] לקריאת קטע מהספר […]

  2. להגיב משה says:

    מאד מעניין מה שכתבתם כאן.
    אני אשמח מאד ללמוד יותר על בני הטראומארה,.
    תודה מראש.

השאר תגובה