05 ינואר

אוקסנה / מירב נקר-סדי / קטע ראשון

נכתב ע"י 2 תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

שמעון, יום ראשון, 13 בפברואר 2011, 23:01

כוסאמק, הלב שלי בתחתונים, אני מרגיש את הדפיקות שלו מתחת לחולצה, כמה זמן עבר מאז שש? אני סופר שוב בפעם המאה ואני יודע שאני משתגע. שבע, שמונה, תשע, עשר, אחת-עשרה. חמש שעות. חמש שעות מאז שקבעתי איתה בנקודה הרגילה שמה בבני דן פינת וייצמן, וחמש שעות מאז שהיא נעלמה. למה אני כזה תמים, ולמה אני תמיד מתעורר רק כשמאוחר מדי? אתמול כל הערב, כמו מטומטם אני רואה שהיא בוכה בלי הפסקה ואפילו אני קולט שהיא מנסה לדבר איתי על משהו ולא, אני מתנהג כאילו לא ראיתי כלום. אלף סימנים אלוהים שולח לי ואני עושה את עצמי כמו עיוור וכמו חירש. כאילו אני לא רואה כלום ולא שומע כלום.

בתכלס, מהיום בבוקר כשבאתי לקחת אותה מהבית שלה לעבודה הלב שלי לא נרגע. איך שראיתי אותה יוצאת מהפתח של הבניין שלה באה לי ההרגשה הרעה והתיישבה עלי ככה בלי לזוז. ואני עוד לא אחד כזה שיש לו הרגשות או מאלה שיודעים מראש משהו בכלל. אני זה מה שאני רואה בעיניים ומה שאני מרגיש בידיים ומה שאני מריח באף. אבל בבוקר הזה איך שראיתי אותה יוצאת מהבניין, השיער השחור שלה מגולגל ככה למעלה, האודם על השפתיים, הנעליים בצהוב שקנינו בשוק ראש העין שנה שעברה והשקית של הבגדי עבודה ביד, איך שראיתי אותה ככה קודם כול עלתה לי הקריזה עליה ודבר שני אמרתי לעצמי שמעון, משהו לא טוב יקרה לה.

אפילו שבחיים לא אמרתי לה לא ללכת לעבודה, הפעם הזאתי רציתי להגיד לה, אוקסנה נשמה, כפרה עלייך אוקסנה, אולי לא תלכי לעבוד היום? אבל עצרתי את עצמי כי ידעתי שזה לא הגיוני. מה הקטע לאסוף אותה בשבע וחצי ולהגיד לה לא ללכת למקום שבאתי להסיע אותה אליו? וזאת הרי מה יש לה בחיים חוץ מעבודה? כולה דירה ג'יפה בשדרות הר ציון. אז מה היא תעשה שם כל היום? תשב תסתכל בטלוויזיה שסידרתי להם שמה היא והחברות שלה בדירה? ומה יש לה לראות? ערוץ שתיים וערוץ עשר? מה היא מבינה מהשטויות שכל היום מראים שמה? מה היא תעשה שם כל היום אם אני יכריח אותה להישאר בבית? ועוד מי שישמע איזה עבודה יש לה. על הרצפה ובתוך הג'יפה ועם אנשים מניאקים שחושבים שאם מישהו בא לנקות להם את הבית הוא לא בנאדם רגיל, כמו חיה נגיד או בן אדם מוגבל שלא מבין מהחיים שלו. ואם זה עובד זר, ועוד כמוה שממש רואים את זה על הפנים שלה אז בכלל. כאילו זן נחות מהזן של בני אדם רגילים. כל אלה הרוסים והקווקזים או הקזחסטנים, ובטח ובטח ההודים או הפיליפינים, כל אלה הם טובים לנקות אבל אף אחד לא מוכן לאכול מהצלחת שלהם או לישון על הסדינים שישנו עליהם. בחיי אמא שלי, גם אני עד עכשיו ככה. אוקסנה כפרה עליה, אני מוכן ללקק את האדמה שהיא דורכת עליה אבל השותפות שלה בדירה? אני אמות אם ייגעו בי, ובחיים אני לא יכניס לפה משהו שהם מבשלים.

אני תמיד מפחד עליה, כל פעם שהיא אפילו רק יורדת למכולת לקנות שמה משהו, למה היא לא סתם אחת זאתי. איך התחת שלה נדבק לה למכנסיים מתי שהיא הולכת ואיך הגוף שלה נראה מלא עסיסיות כזה ממש לאכול אותו, כולל הקפלים שיש לה בבטן ובגב למעלה, וכולל החלק הזה של הזרועות שלה למעלה שיש עליו שכבת שומן כזאת בריאה שנראית כאילו תכף היא מתפרצת לה החוצה דרך החולצה. והריח של הגוף שלה אחרי העבודה, בריאות. באלוהים בריאות, אפילו לשן זהב הזאת הקטנה שיש לה התרגלתי. אז אחת כזאת ועוד ברחוב שלה, איך אני לא יפחד? הרחוב הזה זה אללה יוסטור פחד אלוהים, כולם גברים לחוצים ומלא כושים שמה, וכל רגע יכול לבוא עליה איזה לא נורמלי אחד שייקח אותה לאיזה סמטה. בדאלק, אמא, עדיף לי לא לדמיין את זה אפילו שהדמיונות האלה נכנסים לי לנשמה כמו סרט קולנוע שאני לא יודע איך מפסיקים את ההקרנה שלו. בחלומות שלי אני מוציא אותה מהדירה הזאת וקונה לה איזה דירה קטנה, ביקר לי, לא יותר משתי חדרים פה קרוב ביד אליהו, מה צריך יותר מזה? באמא שלי כלום. וזה לא בגלל שהיא איזה אחת מהרחוב. בדיוק ההפך. היא לא סתם קוראים לה אוקסנה, זאת אמא שלה, היא בחרה לה שם של אוקראינית, יפה כזה, אוקסנה, כי היא רצתה שיצא ממנה משהו גדול, והיא צדקה אמא שלה. היא אישה הגונה והיא יודעת לשמור על עצמה ויש לה שכל שהלוואי על כולם אם לא היו ככה החיים שלה מתגלגלים עם כל הבלגן שנהיה מקזחסטן זאתי היתה נהיית איזה מנהלת גדולה בחברה או משהו כמו שאמא שלה רצתה, אני מוכן לחתום על זה. ואיזה לב יש לה לזאתי, איזה לב זהב. איך היא אומרת לי, כפרה עליה, איך היא תמיד אומרת לי שלפני שהכירה אותי היא לא ידעה מה זאת אהבה, גם שהיתה בקזחסטן לא עניין אותה מגברים וגם שבאה לארץ, היא אומרת, היא כאילו חיכתה עד שאלוהים הביא אותי אליה. ואני, מכל הסיפורים של אוקסנה אני הכי אוהב שהיא מספרת לי על החיים שהיו לה פעם שמה בכפר איפה שהיא נולדה, על השלג ועל הפרות השמנות שהיו להם ואיך היו חולבים אותם ועושים גבינה, ואיך בחורף היה קר שמה לא כמו פה. וככה אני כבר רואה את הכפר הזה בדמיונות שלי ממש ברור, תמונות תמונות יש לי בראש: השבילים בין הבתים, הרחובות של הכפר, השדה הירוק הגדול לפני הכניסה איפה שיש עץ תותים ענק, את הכול היא סיפרה לי אוקסנה.

בתכלס, מתי שאני חושב על זה עוד יותר לעומק, אני קולט שההרגשה הזאתי הלא טובה שהיתה לי בלב לא התחילה מהבוקר שבאתי להסיע אותה, אלא כבר מהלילה הקודם. זה היה היומולדת שלה, היא היתה בת שלושים ותשע אתמול. ואני, כבר חודש אני מתכנן, מה אני עושה לה לאוקסנה, איזה יום כיף אני דופק לה ביומולדת שלה. כמעט לקחתי אותה לצימר כמו שעשינו לפני שנה, כבר תיכננתי להתקשר להזמין והכול, אבל היא מלפני שבוע אולי שבועיים באה אלי ואמרה לי, שימון נשמה, השנה מתי אני ביומולדת אני לא רוצה אנחנו נוסעים רחוק, אולי אנחנו הולכים פה קרוב מסעדה יפה, השנה אני לא רוצה נוסעים צפון. ואז בא לי הרעיון, אמרתי אולי אני לוקח אותה להצגה בתיאטרון. לא יודע מאיפה בא לי הרעיון. אני מאז הבצפר לא זוכר מתי הייתי בהצגת תיאטרון, אבל מהשנייה הראשונה שעלה לי הרעיון הזה בראש, איך שהייתי נוסע וראיתי פרסומות של הצגה בתיאטרון הבימה, מהשנייה הראשונה אמרתי, אני לוקח אותה. גם לא הייתי בלחץ שמישהו יראה אותנו או משהו, אפילו שזה תל אביב, כי ידעתי שאין מצב שמישהו מהמשפחה שלי יגיע להצגה בתיאטרון הבימה, ועוד במוצאי שבת. לא סיפרתי לה יותר מדי פרטים רק אמרתי לה לפני, אוקסנה תתלבשי יפה, אני מכין לך הפתעה קטנה ובאמת איך שחיכיתי לה למטה בשדרות הר ציון והיא ירדה חשבתי שאני מתעלף במקום. היא לבשה שמלה אדומה, אני אפילו לא ידעתי שיש לה אותה ובדרך כלל אני יודע בעל פה את כל מה שיש לה במלתחה כי חצי מזה אני קניתי והחצי השני למדתי להכיר כי אני שם לב לכל פרט קטן, אצל כל אחד, אבל בטח ובטח שאצלה. היא יצאה מהכניסה של הבית, השמלה האדומה צמודה לה לגוף מבליטה לה את השדיים ואת התחת מאחורה, ועקב הכי גבוה שיש לה. טוב, את הנעליים הכרתי כי אני קניתי לה אותם, ואני, איך שראיתי אותה הרגשתי שאני נמס, וככה ולפני שהיא נכנסה לאוטו עוד הספקתי להגיד בקול רם מודה אני לפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו שהבאת לי את האישה הזאת לחיים שלי, ואפילו שמודה אני אומרים בבוקר ואפילו שהאישה שהוא הביא לי היא גויה ובטח זה לא חוקי להודות לאלוהים על אישה גויה, ועוד מוסלמית, מקזחסטן, שאלוהים ישמור אותי, אני בעצמי נבהל כל פעם שאני נזכר בזה, ובכל זאת המילים האלה יצאו לי מהפה בלי שליטה כי הייתי חייב להגיד תודה לאלוהים שבשמים, זה שהביא לי את אוקסנה.

2 תגובות ל “אוקסנה / מירב נקר-סדי / קטע ראשון”

  1. להגיב אוקסנה says:

    […]  לקריאת קטע ראשון מהספר […]

  2. להגיב שם says:

    מירב שלום
    כל שיש לי להגיד הוא שאנ י רצה לקנות את הספר
    מהמעט שקראתי, הנהתי! מיד בראשית הקריאה שקעתי בסיפור עכשיו אני מתה לדעת עוד.
    אהבתי את האוטנטיות של שפת המספר.
    זה הזכיר לי את ספרו של אמיל אז'אר "כל החיים לפניו ", הסופר הקפיד מאוד על השפה האוטנטית של הילד מומו.
    גם בסיפור של או הנרי :"באמצעות שליח" יש הקפדה מרתקת של הסופר על אוטנטיות שפת המספר , שהו א ילד, בכך הסיפור מצחיק ומגוון יותר.
    יישר כח
    בהצלחה בהמשך , נראה כי יבוא המשך , נראה כי הקוראים יחכו לעוד מכתיבתך.

    בברכה איילה

השאר תגובה