18 נובמבר

עד בעל כורחו / ג'נריקו קרופיליו / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר 

 1.

אני זוכר היטב את היום ההוא — ליתר דיוק, את אחר הצהריים ההוא — לפני שהכול התחיל.

הייתי במשרד רק רבע שעה, ולא היה לי שום חשק לעבוד. כבר בדקתי את הדואר האלקטרוני, את הדואר הרגיל, סידרתי כמה מסמכים שלא היו מונחים במקומם, וערכתי כמה שיחות טלפון סתמיות. כלומר, כיליתי את כל התירוצים ולפיכך הצתִּי סיגריה.

אעשן בשלווה את הסיגריה ואז אתחיל בעבודה.

כשאגיע לסוף הסיגריה ודאי אמצא תירוץ אחר. אולי אזכר בספר שעלי לקנות בחנות הספרים פֶלטרינֶלי. בקיצור, דחיתי את תחילת העבודה פעמים רבות.

בזמן שעישנתי, צילצל הטלפון. זה היה הקו הפנימי, המזכירה שלי טילפנה אלי מחדר ההמתנה.

בחוץ ממתין מישהו שלא נקבעה לו פגישה, אך לדבריו זה דחוף.

כמעט אף אחד לא קובע פגישה מראש. אנשים פונים לעורך דין פלילי כשהבעיות שלהם רציניות ודחופות, או כשהם משוכנעים שהן כאלה, וכמובן — ההבדל אינו גדול.

בכל מקרה, במשרד שלי השיטה פועלת כך: המזכירה מטלפנת אלי, בנוכחות האדון או הגברת שיש להם צורך דחוף לדבר עם עורך דין. אם אני עסוק, עם לקוח אחר למשל, אני מבקש מהם להמתין עד שאסיים. ואם אינני עסוק, כמו שקרה באותו יום, אני בכל זאת מבקש שימתינו לי.

לכולם צריך להיות ברור שבמשרד הזה עובדים, ושאני מקבל לקוחות רק משום שעניינם דחוף.

אמרתי למריה-טרזה להודיע לאדון הממתין שאוכל לקבלו בחדרי בעוד עשר דקות, אך לא אוכל להקדיש לו זמן רב, משום שאחרי כן נקבעה לי ישיבה חשובה.

אנשים חושבים שעורכי דין הם אנשים מאוד עסוקים.

אחרי עשר דקות נכנס האיש לחדרי. היו לו שיער ארוך ושחור וזקן ארוך ושחור, ועיניו היו פעורות. הוא התיישב בכיסא, נשען על שולחן הכתיבה שלי ורכן לעברי.

הייתי בטוח שהוא עומד לומר כך: "הרגע רצחתי את אשתי ואת חמותי. הן במכונית, בתא המטען. למזלי, זאת מכונית עם תא מטען גדול. מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו, אדוני העורך דין?"

הוא לא אמר את זה. היה לו דוכן נייד שבו מכר נקניקיות והמבורגרים למכירה. פקחי התברואה הורו להחרימו משום שרמת ההיגיינה ששררה שם הזכירה את מערכת הביוב של ורנאסי בהודו.

האיש המזוקן רצה שיחזירו לו את הדוכן. הוא ידע שאני עורך דין מצוין, כך סיפר לו חבר שלו, שהיה לקוח שלי. הוא חייך אלי במין חיוך דוחה של שותפות לדבר עברה, ואמר לי את שמו של סוחר הסמים שהצלחתי לסדר לו עסקת טיעון שבעקבותיה זכה לעונש קל להחפיר.

ביקשתי ממנו מקדמה גבוהה מאוד, והוא שלף מכיס מכנסיו צרור של שטרות מגולגלים, שטרות של מאה ושל חמישים יורו.

בבקשה ממך, רק אל תיתן לי את השטרות האלה, הם מוכתמים במיונז, אמרתי לעצמי והשלמתי עם גורלי.

הוא ספר בין אצבעותיו את הסכום שביקשתי ממנו, והניח על השולחן את דוח החרמת הציוד ועוד כמה מסמכים נלווים. לא, הוא לא רוצה קבלה. אין לי מה לעשות עם זה, אדוני העורך דין, אמר. הוא שוב חייך אלי חיוך של שותפות לדבר עברה. הרי בינינו, עברייני המס, יש הבנה.

בעבר העבודה שלי מצאה חן בעיני. בחלוף השנים, לעומת זאת, היא עוררה בי תחושה עמומה של בחילה, וכשהייתי פוגש אנשים כמו מוכר הנקניקיות הזה, הבחילה היתה מתגברת.

הירהרתי ביני לביני שאולי מגיע לי לאכול נקניקיות לארוחת ערב אצל הרַספּוּטין הזה, ומשם להגיע למיון בבית החולים, לידיו של דוקטור קַראסי.

דוקטור קראסי, סגן מנהל היחידה לטיפול נמרץ, גרם למותה של בחורה כבת עשרים, כאשר איבחן שהיא סובלת מכאבי וסת בשעה שלמעשה היא סבלה מדלקת הצפק.

אני, כעורך הדין שלו, דאגתי לזיכויו בלי שיאבד אפילו יום עבודה אחד ופרוטה אחת ממשכורתו. זה לא היה הליך מסובך. התובע הכללי היה אידיוט מושלם, ועורך הדין של הצד הנפגע היה בור ועם הארץ. כשהשופטים זיכו את קראסי, הוא חיבק אותי. פיו הדיף ריח רע, הוא הזיע וחשב שנעשה עמו צדק.

כשיצאתי מהאולם נמנעתי מלפגוש את מבטי הוריה של הצעירה.

האיש המזוקן הלך לדרכו, ואני, שנחנקתי מרוב בחילה, התחלתי להכין את הערעור על החרמת המסעדה הניידת והאיכותית שלו.

אחרי כן הלכתי הביתה.

בכל יום שישי, זה היה המנהג שלנו: הלכנו לסרט ולארוחת ערב במסעדה — תמיד בחברת אותם הידידים.

מעולם לא לקחתי חלק בבחירת הסרט או המסעדה. הייתי עושה כל מה ששרה והאחרים היו מחליטים, ומעביר איתם את הערב כמי שצולל מתחת למים ומחכה שהצלילה תסתיים. התחושה היתה שונה רק כשהסרט שנבחר באמת מצא חן בעיני, אך מאורע כזה נהיה יותר ויותר נדיר.

כשחזרתי הביתה, באותו יום שישי, שרה כבר היתה מוכנה לצאת. אמרתי לה שאני זקוק לרבע שעה לפחות כדי להספיק להתקלח ולהחליף בגדים.

אה, היא יוצאת עם חברים שלה. חברים? איזה חברים? אלה מקורס הצילום. היא היתה יכולה לומר לי את זה קודם, ואז והייתי מתארגן בהתאם. היא אמרה לי את זה כבר אתמול, אבל מה היא יכולה לעשות אם אני לא מקשיב כשהיא מדברת אלי. טוב, אין צורך להתרגז, אני כבר אסתדר, איכשהו. לא, לא היתה לי כל כוונה לעורר אצלה תחושת אשמה. התכוונתי לדברים שאמרתי כפשוטם. נכון, מוטב לסיים כעת את הוויכוח.

היא יצאה, ואני נשארתי בבית. התלבטתי אם לטלפן לחברים המשותפים שלנו ולצאת איתם. אבל אחר כך נראה לי שיהיה מסובך ומגוחך לספק הסברים מדוע שרה איננה ולאן הלכה, וחששתי שהם יביטו בי בצורה מוזרה, אז החלטתי, בסופו של דבר, לוותר על כל העניין.

ניסיתי להתקשר לחברה שבאותה תקופה נהגתי להיפגש עמה לפעמים — בחשאי — אבל היא לחשה לי בטלפון שהיא עם בן הזוג שלה. למה ציפיתי ביום שישי בערב? הרגשתי לא נוח, וחשבתי שמוטב שאשכור סרט בלשי, אוציא מהמקפיא פיצה, בקבוק בירה גדול וקר, וכך או כך הערב הזה יעבור.

לקחתי את הסרט "גשם שחור", למרות שראיתי אותו כבר פעמיים. בפעם השלישית הוא עדיין מצא חן בעיני. אכלתי את הפיצה, שתיתי את הבירה עד תומה. אחר כך שתיתי ויסקי ועישנתי כמה סיגריות. שוטטתי בין ערוצי הטלוויזיה השונים, וגיליתי שבערוצים המקומיים כבר החלו לשדר סרטי פורנו. כך הבנתי שהשעה אחרי אחת בלילה, והלכתי לישון.

איני יודע מתי נרדמתי, ואיני יודע מתי שרה חזרה הביתה, משום שלא שמעתי אותה כשנכנסה.

למחרת התעוררתי משנתי, והיא כבר לא היתה במיטה. נכנסתי למטבח בפנים מנומנמות, והיא, מבלי לומר דבר, מזגה לי קפה אמריקנו. קפה אמריקנו, שהוא ארוך יותר מאספרסו, תמיד מצא חן בעיני שנינו.

לגמתי שתי לגימות, עמדתי לשאול אותה באיזו שעה חזרה אתמול בלילה, אבל לפני שהוצאתי הגה היא אמרה שהיא רוצה שניפרד.

פשוט אמרה כך: "גואידו, אני רוצה שניפרד."

אחרי רגע ארוך של שתיקה רועמת, נאלצתי לשאול את השאלה הנדושה ביותר:

"למה?"

היא אמרה לי למה. היא היתה נינוחה ונחרצת. הייתי בטוח שהיא לא הבחינה כיצד התנהלו חיי בשנים האחרונות, לפחות בשנתיים האחרונות. היא הבחינה ועוד איך, וזה לא מצא חן בעיניה. אבל הדבר שהשפיל אותה יותר מכול לא היה הבוגדנות שלי — היא הטיחה את המילה הזאת בפני כמו יריקה — אלא שנהגתי בה בחוסר כבוד מוחלט, כאילו היא מטומטמת. היא לא ידעה אם הייתי אדם כזה מאז ומעולם או שהפכתי במשך הזמן להיות כזה. היא לא ידעה איזו משתי האפשרויות יותר גרועה בעיניה, ואולי בכלל לא היה אכפת לה מכל העניין הזה.

היא אמרה שנהייתי אדם בינוני או שאולי תמיד הייתי כזה, והיא לא מעוניינת לחיות עם אדם בינוני. לא עוד.

ואילו אני, כאדם בינוני באמת, לא הצלחתי לחשוב על משהו אחר מלבד השאלה אם יש גבר אחר בחייה. היא ענתה בפשטות שלא, אין לה, ושבכל מקרה, החל ברגע זה, זה כבר לא ענייני.

נכון.

השיחה לא התארכה, ואחרי עשרה ימים עזבתי את הבית שלנו.

 

תגובה אחת ל “עד בעל כורחו / ג'נריקו קרופיליו / קטע ראשון”

  1. להגיב עד בעל כורחו says:

    […] לקריאת קטע מן הספר […]

השאר תגובה