08 ינואר

אמילם / הילה ארזי-חטאב / קטע ראשון

נכתב ע"י 3 תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

יום א'

מביטה ברשימה שעל הדלת, בשעון הקיר שמאחר בשש דקות, במסדרון. חמש אמהוֹת משמאלי, שני אבות מימיני. כולנו משורבבי גפיים ומתמתחים בקושי על כיסאות בית הספר הזעירים האלה, הצהובים תמיד. מתקטנים לנו, ממתינים לנזיפות הקצובות של המחנכת רינה.

לוח קיר עמוס חיבורים בנושא ירושלים מולי, ואני חושבת פתאום ששכחתי מנייר הטואלט ומהעגבניות, איך שכחתי מהם שוב פעם. תומר חושב שירושלים היא עיר בירה, אליה חושב שירושלים היא עיר של זהב, ונועה שלךָ חושבת שירושלים היא עיר של שברים וזיכרונות. צריך נייר טואלט, אני חושבת. צריך עגבניות, צריך להתקשר לגילי שתספר שהכול בסדר עם הפתיתים והשניצל והבנות.

ריח עייף ומוכר עולה לאט בחלל המסדרון. אני פונה מלוח הקיר, ואלִי, אבא של רונן, שבדיוק נכנס, אומר: שלום לכולם ושלום לאה. אני מחייכת. אלי שואל מתי כבר תחזור מן הכנס (עוד שישה ימים), מי בתור (אמא של דרור), ומה שלום האוטו שלא הצלחתי להתניע הבוקר (במוסך, לכל הרוחות). אלי טוען שיש יחס כלשהו בין הנסיעות שלךָ לאי-ההתנעה של האוטו, ואני צוחקת. אנחנו נוהגים נימוס ביתי זה בזה. יודעים שמה שלא עושים נועה ורונן עכשיו — הם עושים אותו יחד.

אני מתקשרת הביתה. גילי עונה בצלצול החמישי ואומרת שהכול בסדר. הפתיתים נאכלו, השניצל גם. תמרי מציירת מגפיים וגשם. אני אומרת: יופי. היא ממשיכה: נועה הודיעה שהיא מתעכבת בחוג מכניקה שלה. אני אומרת: יופי, ונזכרת בחדות בה רציתי שהגילי הזאת תגור איתנו אחרי הפעם הראשונה שהחזיקה את אחר הצהריים בבית. שתאכיל אותנו ותשקה ותנגב את הפירורים. שתבדוק שיעורים ותשחק בכל הסבלנות שמגייסים בגיל שש-עשרה עבור עשרים שקלים לשעה.

כן? הדלת של המורה רינה נפערת במתינות ואני נכנסת. אתה לא כאן כדי למיין זרמים של מידע ולהתעלם משפת הגוף המודאגת תמיד. אתה לא כאן כדי לומר: נועה היא נועה. אתה שם, שולח הודעת טקסט: נא לזכור לחייך, לולי. אם צריך תסתכלי בעיניים הזעירות של רינה בלי למצמץ אפילו פעם אחת. יהיה בסדר.

המורה רינה נואמת על אחריות בית הספר וייעוץ, והנה גם ציונים הם מדד למשהו, ואני נזכרת שהילדים קוראים לה מוֹרינה כבר שלוש שנים ברציפות, ומחייכת. המורינה אומרת: אני לפחות לא משועשעת מהמצב, לאה. ראי, צניחה של שנים-עשר אחוזים בתפקוד בשנתיים האחרונות, צריך לשים לב. אני חושבת: חוג? בימי ראשון אין לנועה שום חוג. אני חושבת גם: מי מודד ילדים לפי אחוזים? המורינה נועצת בי את המבט הזה שרונן מחקה לפעמים, ושותקת.

כשאני יוצאת אלִי אומר: עד כדי כך, הא? ואז הוא מוסיף: חכי קצת, אני אסיע אותך. אני מחכה קצת, מתיישבת על כפות הידיים, מזמזמת. חושבת שלנועה אין היום שום חוג, אז איפה היא? איפה, איפה. וגם: צניחה של שנים-עשר אחוזים בתפקוד זה המון. אני מציצה בשעון וחושבת: למה עופר מהמוסך לא התקשר? ואז: למה לא התקשרתָ אליו בעצמךָ? ואז: תתאפסי, תעזבי את האוטו. איפה נועה? כבר חשוך והיא לא בבית.

אני מתקשרת שוב לגילי וחושבת שאולי זה דווקא רעיון לא רע, להצמיד טלפון נייד לילדים בני אחת-עשרה. למרות עניינים של "האח הגדול" וכל מה שיש לךָ נגד זה. כי מקליבלנד, יואל שלי, מהכנס הזה וגם מכל האחרים, האידיאות האלה נשמעות חיוורות קצת. תתקשרו לרונן, קולך מדבר מתוכי בלי שום כעס. הם הרי שם.

אלי יוצא. הוא נראה נזוף בהחלט, אבל פחות מהרגיל. אני אומרת: מספיק בקושי? והוא מחייך. הוא מחייג, וצלילים עקשניים של חוסר מענה מלווים אותנו למכונית. זה סתם שטויות, אני אומרת בקול שלךָ. הם ירדו לגן סאקר. הם מציירים על הקירות במנהרה. הם הלכו לעמק המצלבה לתפוס ראשנים בשלוליות. הם משחקים קלאס מדרגות או כדורגל. הם קוטפים צמחי מרפא סודיים כדי לרקוח שיקוי שיחיה מתים. אלי שותק. העיניים הקטנות של המורינה טורקות אחרינו את דלת המכונית.

שקט.

אני לא חושבת שזה לחץ, רק מין נזיפה הדדית כזאת של שני אנשים שנתפסו כשאין להם שום מושג איפה מסתובבים הילדים שלהם ובאיזה מין איבוד הם ולמה. אני אומרת כאילו לעצמי: נועה נראתה לי דווקא די רגיל. ולא מתקנת: משונה כרגיל. אלי אומר: כן. ונוסע במעגלים הולכים ומתרחבים סביב לבתים הסמוכים שלנו, כמו אדוות בשלולית עכורה.

ילדים לא משוטטים בחוץ. קר, חשוך ואין את מי לשאול. אני רואה שאלי נדרך. צריך להידרך. תידרכי. אני מתקשרת שוב לגילי.

3 תגובות ל “אמילם / הילה ארזי-חטאב / קטע ראשון”

  1. להגיב אמילם says:

    […] לקריאת קטע מתוך הספר אמילם מחברת: הילה ארזי-חטאב סוג: פרוזה – מקור מספר עמודים: 221 סוג כריכה: רכה מועד הוצאה לאור: ינואר 2012 מחיר קטלוגי: 84 ש"ח […]

  2. להגיב הילה קסל says:

    כמה הילה בכל מילה! כמה מדויק וסוער, עוד ומיד!

השאר תגובה