24 פברואר

מגע הקסם של הבל גאגין / אמנון דנקנר / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

אבי יורד אל השאול

בין שאר העניינים שבהם היתה תהום פעורה בין רוח התקופה לבין ההשקפה השלטת בבית משפחת דנקנר, היה גם עניינו של הקיבוץ. הדעה הכללית שרווחה בציבור ראתה את הקיבוץ ככפר ובו גינות נוי, העומד בלב שדות שבהם חורש העברי החדש והשרירי ושר שֶדֵמַ-הָ-תִי תֶ-הֶ-פִי-לַת הַיוֹ-הוֹ-גֶב נִי-הִי-שְמֶ-עַה, ואחרי המקלחת הוא לובש חולצה לבנה ומפזז במחרוזת של ריקודי עם עם בחורות בריאות לצלילי הגרמושקָה שעליה אחראי בדרך כלל בחור בשם מוֹשְקָה. אם נתעקש להביט מקרוב יותר, היו שם גם פרות, תרנגולות, סוציאליזם וילדים, אבל התמונה הכללית היתה בערך כמתואר, מלווה בתחושה של אהדה למוסד כאחד מהגילויים המוצלחים של השתרשות עם ישראל בארצו.

בביתנו, לעומת זאת, נתפס הקיבוץ כארץ גזרה. הוא תואר בפיה של אמי, האידיאולוגית הראשית של מעוננו, במונחים שנועדו להטיל מורא בלבבות, ואכן הצליחו לעורר פאניקה לא קטנה ולהשתקע בנפש עד כדי כך שאפילו לעת זקנתי, אם תעירו אותי בצעקה: קיבוץ! אני אשתנק בחוסר נשימה ואמלמל, לא, בבקשה, לא. כי הקיבוץ היה המקום הנורא הזה, שביצבץ תמיד באופק המשפחתי שלנו כמצודה אפלה, אשר במשעולי החתחתים המובילים אליה צועדים להם בגרירת רגליים ובפנים עקומות מאי-רצון המוני ילדים רעים, עצלים וטיפשים שלא יצלחו עוד למאומה, ולצד כל אחד מהם הורה אשר — כחסד אחרון לנידון לגירוש לקיבוץ — נושא את מזוודתו של ילדו בלוותו אותו לשם, ופניו אומרות: אמרתי לך.

הקיבוץ, היתה אמי מדגישה בנאומיה התכופים, הוא מקום שבו יש מוסד ששם כבר יֵדעו לטפל בילדים מהסוג שלי. המונח המדויק שבו השתמשה היה "ליישר". שם כבר יֵדעו ליישר אותך, אמרה ומעולם לא פירשה, ואצלי היו מתנגבים על הבהונות בלילות כל מיני מובנים אפשריים של "ליישר", האחד גרוע ומכוער מהשני, וברגע נתון הם היו כולם משלבים ידיים וצועקים, בההה!!! ומעירים אותי במצב לא טוב. ההנחה הכללית היתה כי אמנם שם בקיבוץ לא יבזבזו זמן על שיפור הישגַי בלימודים, ומאוד ייתכן שאצא משם בור, ואם לא בור בוודאי עם הארץ, אבל שמה לפחות יוציאו ממך עם צבת את העצלנות שלך, כמו שאמי אהבה לומר, שמה אין רחמים. בארבע בבוקר קמים ו-מארש! למקלחת עם מים קרים! אחת ושתיים! אתה כבר תבכה שאתה מתגעגע הביתה. אה, כן, שמה אתה כבר תבין איזה חיים היו לך עם אבא ואמא שמקריבים את עצמם בשביל שאתה תחיה כמו גרף פוטוצקי. אבל אז, חביבה'לה, או, אז כבר יהיה מאוחר מדי.

כאן המקום להעיר כי אף שהרושם העלול להתקבל מנימת אמירותיה של אמי הוא כי הייתי פרויקט כושל באופן מובהק וילד אשר כל רואיו נמנעו בהקפדה מלגמור עליו את ההלל, הרי שכשישבנו אל שולחן הדיונים וניסינו למצוא דרך לגשר על הפערים, הסתבר להורי ולי כי נקודת מחלוקת יחידה היא המעיבה על כל מארג היחסים בינינו, והיא חוסר יכולתי המתמשך לחלץ במבחנים בחשבון ציון שאיננו בלתי מספיק. בדרך כלל כשמדברים על כישלונות בתחום הזה, הדבר הראשון העולה על הדעת הוא עניין הבעיות המתמטיות הכרוכות בברֵכות, ברזים ורכבות היוצאות מחיפה ומתל אביב באותה שעה, אבל רק אומללים מהסוג שלי חוו את אובדן העשתונות, היובש המתפשט בפה והדופק המואץ בפאניקה אל מול השאלה כמה זה שתיים ועוד שתיים. באחת ועוד אחת לא מצאתי כל קושי, באחת ועוד אחת רכשתי אפילו סוג של מיומנות. האמת היא כי באחת ועוד אחת הייתי, בלא צניעות מיותרת, קרוב למושלם. אבל כשמגיעים לשתיים ועוד שתיים מתרחשת כנראה בחלק מהמוחות קפיצת מדרגה עצומה. אני הייתי מהנחשלים אשר מוחם נותר מפרכס בחוסר אונים על המדרגה התחתונה, ומאז הוא לא התאושש.

חרונם של הורי אל מול היותי אפס בתחום נבע מכך שהם דווקא תלו בי תקוות רבות, בהיותם מחשבי חשבונות טבעיים. מדי ערב, אחרי החביתה, הלֶבֶּן והסלט, היה אבי מוציא מתיקו את פדיון היום של קפה "אלנבי", והוא ואמי היו מונים בקפידה את השטרות ומסדרים אותם בחבילות כרוכות בגומייה, ואחר כך מונים את המטבעות ומסדרים אותם בגלילים, שאותם היו עוטפים באהבה בחתיכות של נייר עיתון. זאת היתה שעת נחת בבית דנקנר: על שולחן המטבח נגה אמנם אור קלוש של נורה אחת, אבל הכסף שעל השולחן זרח מצד אחד ופניהם של הורי זרחו מצד שני, כך שהכול היה בהחלט מואר בזהרורים של קדושה ושמחה. אצבעותיהם של הורי נעו במיומנות זריזה, האור מהנורה נצץ על מצחיהם, ואני, ילד קטן העומד ומביט בהם כשאגודלי תחוב בפי, דימיתי כי הם מכשף ומכשפה השרויים בעשיית קסם כשהם ממלמלים השבעות עתיקות. ואכן, אבי סָפַר בגרמנית ואמי מנתה בפולנית, כך שמכיוונו שמעתי בעיקר את הסיומות ציש, צִיש, צִיש, צִיש, ומכיוונה את השְיֶיץ', שְיֶיץ', נַשְצִ'י, נַשְצִ'י, ואני הייתי משוכנע, על פי מה ששמעתי מפיהם קודם בארוחת הערב, כי זה לחש קטלני במיוחד המשולח משולחן המטבח שלנו היישר אל גרונותיהם של שר האוצר אשכול, נציב מס הכנסה ברוש ופקיד השומה בירושלים איגרא, שלוש דמויות רבות השפעה, אשר במשק הבית הדנקנרי נחשבו לגורמים המבקשים לגזול את הטרף מפינו בתנועת מלקחיים מגונה של מיסוי וגבייה, ושלגביהם גובש איחול לבבי אחיד: הלוואי שייחנקו.

ההבנה כי נבערותי החשבונאית מונעת ממני את ההשתתפות באינטימיות המשפחתית החמה של ספירת הכסף וסידורו על שולחן המטבח, הכאיבה להורי במקום פנימי עמוק, וכשהם כעסו עלי, לא לבדם הם כעסו אלא דורות רבים של אבות אבותיהם כעסו עלי ביחד איתם, וצלליהם קפצו על קירות המטבח ונאנקו באכזבה מתוך הרהיטים שבסלון. הייתי חוליה אחרונה בשרשרת ארוכה של מוני מטבעות וממלמלי צִיש-צִיש מצד האב ושְיֶיץ'-שְיֶיץ', מצד האם, והנה ניתקתי עצמי מרצף הדורות בכך שפניתי עורף לחוכמת המספרים ולכישרון החישובים. זה הכאב שרבץ ביסוד מצוקתם הזועפת של הורי, וזאת הסיבה לכך שהם נקטו לשון איומים כה חריפה, הן בעניין הקיבוץ והן בעניין נוסף ומבהיל.

האיום הטמון בקיבוץ הלך ודהה עם הזמן, משום שהושמע שנה אחר שנה, ושנה אחר שנה הוא לא הפיק ממני את השינוי המיוחל, ושנה אחר שנה, בכל זאת, לא גורשתי מן הבית כדי לקום בארבע בבוקר למקלחת הקרה בקיבוץ ולרקוד בערב לצלילי הגרמושקה של מושקה, כך שאפילו ילד עב מוח כמוני יכול היה להסיק מכך — בלא שלשונו תשתרבב אל מחוץ לפיו מתוך מאמץ שכלי גדול — שזה כבר לא יקרה, כך שיכולתי לנשום מעט לרווחה, אך אמי חשה לסתום את הפִּרצה תוך שימוש באיום אסטרטגי חדש ורב עוצמה: עתידי כסנדלר.

את נעלי היינו רוכשים בחנות "נעלי עדה" של אדון שטרנפלד ברחוב מרדכי בן הלל, שהיה לו גם בית מלאכה קטן לתיקונים בירכתי המוסד. ב"נעלי עדה" החזיקו רק נעליים של בית החרושת "נעלי עדה", שבמשפחתי התייחסו אליו כספק יוקרתי במיוחד של הנעלה בריאה, כמיטב המסורת הקפדנית של יהדות גרמניה. ואכן, אדון שטרנפלד היה נציג גאה של הענף הזה ביהדות מרכז אירופה, ואבי, שהיה קפדן בעניינים כאלה, העיר כי אדון שטרנפלד דווקא מדבר הוך דויטש, כלומר גרמנית גבוהה ומצוחצחת במבטא נאה. ואכן, מרגע שנכנסתָּ לחנותו של אדון שטרנפלד, כשאתה מפעיל את פעמון הדלת העליז, יכולת לשמוע את אדון שטרנפלד מדבר ומדבר ומדבר ומדבר, כך שניתן היה בקלות להתרשם מגובה השפה ומידת צחצוחה. אדון שטרנפלד היה מדבר סימולטנית בגרמנית ובעברית בקול נמוך אך בקצב מסחרר, שעה שהיה מציג את הנעל, מעלה אותה על רגל הילד, שורך אותה בתנועות חזקות ומאיץ בילד לקום ולפסוע ברחבי החנות, בעוד הוא — אדון שטרנפלד — עוקב אחריו במבט שכולו מקצוענות. דָאס אִיסְט אַינֶה זֶייר גוּטֶה שוּאֶה, דָאס אִיסְט, אוֹרְתוֹפֶּדִיש, יָה? זֶייר אוֹרְתוֹפֶּדִיש, זה נעל עָדַה, זה דבר אוֹרְתוֹפֶּדִי טוֹף, יהיה לך נוח בתוכו, יָה, ווּנְדֶרְבָּאר, דָאס אִיסְט דוֹך עַדָה שוּאֶה, זה נעלי עַדָה, כן? זה אוֹרְתוֹפֶּדִי יוצא מהכלל, יָה יָה, זוֹ אִיסְט דָאס מִיט עַדָה שוּאֶה, אוֹרְתוֹפֶּדִיש, יָה זה מאוד אוֹרְתוֹפֶּדִי, כן? עָדַה שוּאֶה, עַדָה שוּאֶה, כן? וכך הלאה וכך הלאה, מהרגע שההורה וילדו היו נכנסים אל החנות ועד שהיו יוצאים ממנה באוזניים מצלצלות ובראש הומה מעדה שוּאֶה ומזֶייר אוֹרְתוֹפֶּדיש. בזמן אחר ובמקום אחר אדון שטרנפלד היה הופך בוודאי לפרשן כדורגל או למנחה שעשועונים בטלוויזיה או בוחר בכל משלח יד אחר שדרישת הסף שלו היא דברנות מסתלסלת ברמה של שלב אחד קטן למטה מזו המחייבת אשפוז כפוי, אולם באותה עת הוא נאלץ להסתפק בענפי הקמעונאות והסנדלרות, ועם זאת, בקרב ילדי ירושלים שידם של הוריהם השיגה לרכוש עבורם הנעלה איכותית מתוצרת עדה שוּאֶה, הוא נחשב כדמות קומית מהמעלה הראשונה, ואם ראית בקרן רחוב שלושה-ארבעה ילדים ממשפחות טובות מתפוצצים מצחוק, בתשעה מתוך עשרה מקרים זה קרה אחרי שאחד מהם נתן חיקוי יוצא מן הכלל של אדון שטרנפלד, כולל זֶייר אוֹרְתוֹפֶּדִיש, יָה.

מכיוון שכך, יובן מדוע האיום של אמי כי כבר סודרה לי לחופשת הקיץ התמחות כשוליית סנדלרים אצל אדון שטרנפלד מעדה שוּאֶה, לא עשה עלי את הרושם הדרוש. הדבר נראה לי חביב ואף לא בלתי יוקרתי, לשהות שעות ארוכות מדי יום במחיצתו של הפטפטן הבלתי נלאה וליהנות משיחו המטרטר. גם הבהרתה של אמי כי הסידור הזה נעשה מתוך מגמה לסייע לי לתפוס בעתיד הקרוב מקום של קבע בשורות סנדלרי עירנו, איבדה במידה רבה מתוקפה מרגע שהבנתי כי משלח היד הזה מאפשר מרחב פעולה לא קטן שאינו מחייב שליטה בלוח הכפל. עם זאת, כאן אסור היה לנקוט מדיניות של הפגנת שאננות מול הסכנה או הבעת זלזול גלוי בנזקה האפשרי, שכן הדבר היה מדרבן את הורי לתור אחר אמצעים קשים יותר. התפיסה הטקטית שגיבשתי אפוא היתה של התחזות לא נטולת עורמה למי שהפיכתו לשוליה של הסנדלר המפטפט היא הקשה במהלומות שהגורל היה יכול לחלוק לו, אפשרות שאל מולה הוא נוטה להרטיב את הכרית בדמעות ולהתכווץ מתחת לשמיכה כשהוא ממלמל, רק לא אדון שטרנפלד.

ובאמת, ההצגה הזאת עשתה את הרושם הדרוש. הורי היו מעוּדדים ביותר מתצוגת הפחד שלי, ואמי נקטה מדי פעם יוזמה התקפית והיתה גוררת אותי עד רחוב מרדכי בן הלל, שם היינו עומדים ליד חלון הראווה של "נעלי עדה" ומשקיפים פנימה, כשאמי מדקלמת באוזני את התפקידים שאותם אני עומד למלא, כבר ומיד, ממש בעוד שלושה חודשים מהיום, או שלושה וחצי לכל היותר, כנער שוליה: בארבע בבוקר מארש! לקפוץ מהמיטה ולעשות מקלחת במים קרים ולרוץ לעשות ספונג'ה בחנות, ואחר כך לטאטא טוב-טוב, ואחר כך להכין קפה לאדון שטרנפלד שבא בשעה שש בדיוק, ואז לשים לו את המסמרים בפה כשהוא דופק עם הפטיש ולסובב את הנעל כדי שהוא יכוון טוב, ואז ללכת לקפה "זיכֶל" ולהביא לו משם את הארוחת בוקר שלו, ולרחוץ את הכוסות והצלחות ולטאטא עוד פעם, ואחר כך אנשים מתחילים לבוא אז… אני הייתי ממתין לנקודה הזאת בדיוק, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי, כדי להתחיל לדבר על לבה בקול בוכים, לא, אמא, לא, באמת אני מבקש, אני לא רוצה לשטרנפלד, אני מבטיח שאני אכין את השיעורים בחשבון כל יום ואביא ציון יותר טוב מאפס, בבקשה-הה-הה, בבקשה-הה-הה-הה-הה, עם הדגש, כמובן, על ההה-הה. כך התנדנדו הכפות במאזן האימה הזה: הורי לא באמת התכוונו לשלוח אותי להיות שוליית סנדלרים יותר ממה שהתכוונו להגלות אותי לקיבוץ, אני לא באמת התכוונתי לשפר את הציונים שלי בחשבון, כי ידעתי שגם אם ארצה מאוד אין בי כוח האדם לכך, ואין כמו שקרים הדדיים להחזיק ביחד משפחה. אבל בכל זאת, כמו שאבי היה אומר כשהיו מים מגיעים עד נפש בדמותו של מכתב מסוגנן בחריפות מטעם המועצה הפדגוגית — משהו הרי צריך כבר לעשות עם הטמבל הזה.

הלחץ גבר משום שהרַף, שגם ככה היתמר לו בגובה עצום מעל ראשי, הורם מעלה-מעלה שנה אחר שנה. מעתה לא קראו לעניין הזה "חשבון", שם קצר, לא מעומלן, כמעט נחמד ועברי למהדרין, ולפיכך ידידותי ונינוח יחסית. למרבה הצער הוא נדחק מן הבמה, ואליה גולגלו ברעם זועף שלוש הבֶּרְטוֹת השמנות: האלגברה, הגיאומטריה והטריגונומטריה, שהתגובה היחידה שהיו יכולות לחלץ ממני היתה נפנוף היסטרי של דגל לבן. עכשיו החליטו הורי לשנות כיוון במאה שמונים מעלות ולהזעיק לעזרה מומחים זרים, היינו מורים פרטיים. ואכן שרשרת ארוכה של מורים פרטיים החלה פוקדת את ביתנו: המורה למתמטיקה מבית הספר הסמוך, הקופאי של "אגד", מחבר התשבצים אליעזר קרופניק שהיה יושב בקפה "נאוה", הסטודנט למתמטיקה והסטודנט לפיזיקה והדוקטורנט לכלכלה והעובד במכון לסטטיסטיקה והמתרגל בחוג לאסטרופיזיקה, ועוד שפע של סטודנטים וסטודנטיות שהיו מגיעים מלאי תקוות וחדורי עזוז ואחרי שניים-שלושה שיעורים מתייצבים מול הורי, מנידים ראש בעצב, לוחצים את ידיהם מתוך השתתפות כנה ואומרים להם, לפחות אתם יודעים שניסיתם הכול, וזה, אולי, ינחם אתכם מעט, וחומקים החוצה באנחת רווחה.

תגובה אחת ל “מגע הקסם של הבל גאגין / אמנון דנקנר / קטע ראשון”

  1. להגיב מגע הקסם של הבל גאגין says:

    […] לקריאת קטע מן הספר. […]

השאר תגובה