20 פברואר

פרשת המכשף הסוציאליסט / האמה טומה / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

פרשת המחבל האנאלפבית

מי שרוצה משפט זריז, צריך למצוא שופט צבאי שלא יודע חוכמות. השופט בבית הדין המיוחד של הקֶפְטֶגְנָה[1] שלי היה לא אחר מאשר רב־סרן אַייטֶנְפִיסוּ מוּצִ'י. לרב־סרן, איש עב כרס עם פרצוף של תינוק, בשנות הארבעים לחייו, היה שפם בנוסח צ'רלי צ'פלין, שהזכיר משום מה לאו דווקא את הנווד הקטן אלא את האיש האכזרי שכתב את "מיין קאמפף". לרב־סרן אייטנפיסו, קצין תותחנים לשעבר בדיוויזיית אוֹגאדֶן של הצבא, היה אמון בלתי מעורער ביו"ר הגדול שלנו, והוא שנא כל אזרח, כל סומלי, כל אינטלקטואל ואת החותנת שלו. אם כי על פי השמועה היו מאחוריו כמה שנות השכלה פורמלית, אחרים — שטענו כי הם יודעים — סיפרו לי מאוחר יותר שהרב־סרן ידע לקרוא ולכתוב, אבל כל דבר מעבר לזה הוא עשה על פי אינסטינקט. אכן, ניסיתי לגלות האם הרב־סרן מחשיב את אידי אמין לאלילו, אבל לא הגעתי להארה.

בית הדין היה נקי באופן מפתיע. על במה מוגבהת קטנה ניצבו ספסל וכיסא גבה משענת עבור השופט. (באתיופיה לא הונהגה מעולם שיטת המושבעים, והנוהל של שלושה שופטים נחשב כבזבוז בעיני המשטר הנוכחי.) מתחת לשופט, משמאלו, עמד דוכן העדים, עם כיסא עץ רעוע, שההיעדר הגלוי לעין של נוחות כלשהי בו רימז על החשיבות היתרה שניתנה למשפט זריז: האתיופים מרבים במילים רק כאשר התחת שלהם יושב בנוח. מול השופט, מימין, עמד שולחן התובע עם שני כיסאות (אחד לעוזר שלו) ומשמאל — זה של הסנגור. רק כיסא אחד. התובע והסנגור ניצבים זה מול זה ולא מול השופט, כיאה לשני יריבים שאסור להם להפנות גב זה לזה אף לא לרגע. החלל שהוקצה לקהל בבית הדין היה קטן, והיה בו מקום לעשרים איש לכל היותר, וכל בוקר נוצר שם תור עם הרבה דחיפות ודחיקות כדי להשיג מושב פנוי. המצב הוליד בהמשך מקור חדש של שחיתות — מתן שוחד לשומר בית הדין כדי שישריין לך כיסא. שני שומרים כאלה הועמדו לדין, וזיכוים על ידי רב־סרן מוצ'י עורר את השמועה שאפילו השופט נטל נתח מן השוחד.

לא היו קצרנים שיתעדו את המשפט, היות שרוב הגזע הזה נספה בימי הטרור האדום. ידיד שלי באוניברסיטה ניסה לפתח תיאוריה על נטייתם של קצרנים להצטרף למפלגות שמאלניות מחתרתיות… אבל זה כבר סיפור אחר.

ביום שבו נפתח המושב המיוחד בהנהגתו של השופט הממונה אייטנפיסו, הייתי אחד הראשונים בתור שבדלת. הצלחתי להשיג כיסא ממש בחזית, ומשם יכולתי לצפות בעורכי הדין, בשופט ובנאשם ביתר תשומת לב. כנהוג, הקהל נכנס ראשון, אחר כך באים עורכי הדין עם תיקיהם הגדולים שבתוכם, אומרים, תמצא מעט מסמכים אבל הרבה כריכים. אחריהם בא השופט, שנכנס לבית הדין מדלת שמאחורי הכיסא שלו. כולם קמים כשהוא נכנס, ואסור להתיישב לפני שהוא יושב. אז מכריז פקיד בית הדין: "בית המשפט!" והנאשם מוכנס ברגע שמכריזים על התיק. הדלת שדרכה מגיע הנאשם לבית הדין מובילה היישר לכלוב. כן, שמרתי את זה לסוף — תא הנאשמים בנוי כמו כלוב ציפורים, גדול יותר, כמובן, ועשוי סורגי ברזל. יש לו שתי דלתות: אחת שנפתחת אל חדר בחוץ שבו הנאשמים מצויים תחת משמר עד שמכריזים על התיק שלהם, והשנייה, נעולה מבחוץ, שנפתחת אל תוך בית הדין ממש בין דוכן העדים והכיסא של הסנגור. שוטר חמוש בקלצ'ניקוב עומד על המשמר ליד הדלת. יש כיסא בכלוב, ומותר לאסיר לשבת.

אני מספר לכם את כל זה כדי לא לבזבז את זמנכם אחר כך. סיסמאות ודיוקנאות, אתם שואלים? איזה משטר יכול לקרוא לעצמו סוציאליסטי בלי שפע של דברים כאלה? מעל לכיסא השופט היה תלוי התצלום של היו"ר הגדול של המדינה שלנו. השמועה אומרת שכמה אנשי ממשל נלהבים מדי שהיתה להם החוצפה להציע שדיוקנאות של מרקס, אנגלס ולנין ייתלו לצד זה של היו"ר הוצאו להורג בעוון אינטרנציונליזם מוטעה ונציונליזם מהפכני לוקה בחסר. למרות זאת, אומרים שהיו"ר החכם, כדי לפייס את הרוסים (שכמו שאתם יודעים יש להם אוזניים חדות), בנה אנדרטאות ללנין ולמרקס. (אנגלס המסכן עדיין מחכה לאנדרטה שלו!) על כל פנים, שטח הדיוקנאות/תצלומים היה שמור אך ורק ליו"ר. כמובן, ודאי שמעתם שהאתיופים, שהם גזענים שמחשיבים את עצמם "לא שחורים", מלגלגים בינם לבין עצמם על התצלומים המשופצים של היו"ר: "נו מה תגיד! אני לא ידעתי שיש לו עור כזה בהיר, אתה כן?" או, "מה, הוא ניתח את השפתיים העבות במוסקבה?" כיוון שהתצלומים הפומביים של היו"ר, שהיו תלויים על פי חוק בכל משרד ומוסד במדינה, הם בגודל של תצלום דרכון, נמנעה מן הלשונות הרעות הזדמנות להשמיע הערות בנוגע לנעלי הפלטפורמה של היו"ר: "בזכות המהפכה אנחנו ממשיכים לגבוה אפילו בגיל ארבעים! איזה נס!" או משהו נבזי מהסוג הזה. מתחת לתצלום של היו"ר היו שני שלטים עם ציטוטים של — מי זה כבר יכול להיות? — היו"ר הגדול שלנו:

"צדק מהפכני הוא מהיר ותקיף!"

"שום נזק למהפכה אינו שולי, ושום עונש לפושעים אינו חמור מדי!"

אלוהים ישמור! עם סיסמאות כאלה (ופירוש שמו של השופט אייטנפיסו אינו אלא "שלא ינשמו!") מי בתוך הכלוב, או מחוצה לו, יכול להרגיש בטוח?

הסיפור הזה דורש שנציג את התובע והסנגור. מאז המהפכה, הנדיר מבין השניים היה האחרון. משום מה, נדמה שהלהט של עורכי דין לשמש כסנגורים לנאשמים דעך קמעה, אם לא יותר מזה, לפחות ביחס ישיר ללהיטותם לשמש כתובעים חוצבי להבות. מגיניו של הכוח המבוצר היטב הם צבא עצום ורב.

התובע היה אזרח והסנגור קצין צבא, שניהם מונו מטעם המדינה, מפני שאי־אפשר למצוא היום באף בית סוהר באתיופיה אסיר שיכול להרשות לעצמו לשכור לו עורך דין. בעובדה שקצין מגן על מישהו שמואשם על ידי משטר צבאי בעוד שאזרח משמש כתובע יש מן הסתם איזה מסר פוליטי, אבל עבדכם המספר, שאינו מצוי בנבכי כל הדקויות של הדיאלקטיקה המהפכנית האתיופית, לא יכול לומר לכם מה הוא. מתנצל מעומק הלב.

התובע, שנקרא ניגוּסְיֶה טַאיֶה, היה איש נמוך, שמן, שהרכיב משקפיים על עיניו הקטנטנות. הוא לבש חליפת צמר ראוותנית של שלושה חלקים, ועניבה באדום־כחול־ירוק שהזכירה את הווילונות של בתי הזונות המפנקים, שדיפלומטים אפריקנים בעיר שלנו הרבו לבקר בהם. שתי טבעות זהב על ידו השמאלית, נעלי פלטפורמה תוצרת איטליה: בקיצור, איש נמוך שמנסה להיראות גבוה, ולהפיץ ניחוח של סגנון ושל כסף. אם תשאלו אותי, גמד מטופש שמנפנף בכסף הלא כשר שלו (הכול שוחד, כמובן) בזמן שהוועדה החדשה למיגור השחיתות, רעבה לשוחד, תוקעת את החוטם עמוק בחשבונות בנק ובחדרי שינה, ומנסה למצוא — כפי שמנסח זאת הרדיו הממשלתי — מי מוצץ את דמה של מדינתנו באמצעות שחיתות ושוחד. הסנגור, לעומת זאת, היה טיפוס חריף יותר. הוא היה סֶגן בצבא, ושלא כמו התובע שמעולם לא למד חוק ומשפט אף כי שימש כעורך דין אולי חמש־עשרה שנה, היה בוגר עם תעודות של הפקולטה למשפטים, שנוהלה בעבר בידי מורים אמריקנים אנטי־סוציאליסטים בסיוע מלגה מטעם קרן פורד. עורך דין עם הכשרה אמריקנית בבית דין מהפכני — אל תדמיינו לכם שיש כאן איזה פתח לניגודים מסעירים ולסצנות משפטיות קומיות. סגן ארארְסוֹ טֶנָה היה איש גבוה, רזה, בלבוש הנקרא "פרוגרסיבי", מהסוג שלובשים אנשי ספארי. מאופק, בלי טבעות מנקרות עיניים או נעליים תוצרת חוץ — בקיצור, איש ממולח שיודע לרחרח את רוח הזמן.

הבה נגיע לסיפור עצמו: בשמונה בבוקר נכנס השופט אייטנפיסו, כולנו קמנו, הוא התיישב, אנחנו התיישבנו, הודיעו על פתיחת הדיונים, והכריזו על התיק הראשון. מדינת העם הסוציאליסטית נגד יִישאק נאסֶר: משפטו של איש שהעיתונים כינו אותו בהמשך "המחבל האנאלפבית" עמד להיפתח.

יישאק נאסר, שנכנס עכשיו לכלוב, היה כפות בידיו. הוא היה איש בשנות החמישים לחייו, אתיופי — רזה, עם שיער לבן כמעט לגמרי וחוטם שגרם לו להיראות כמו פייסל מלך סעודיה המנוח, שאפו, אתם ודאי זוכרים, דמה לזה של אויביו, היהודים. כיוון שאיש לא אמר לו לשבת, נותר יישאק, האתיופי המושלם, עומד שלא בנוח באמצע הכלוב, ידיו הכפותות מכסות את מפשעתו כאילו היה עירום.

"מה הם האישומים?" נהם השופט אייטנפיסו, שכבר נשמע קצר סבלנות ומשועמם. התובע קם.

"הנאשם עומד לדין בגין עבֵרה על כמה סעיפים בדיני העונשין המהפכניים המתוקנים. הוא עבר בזדון על סעיף 189 האוסר על זלזול בחוקי ההיגיינה הסוציאליסטית; סעיף 245 המגדיר כפשע טינוף של עירנו המעטירה; סעיף 764 האוסר התקפה מכל סוג שהוא על סמל אמא אפריקה; סעיף 79 האוסר על שתיית אלכוהול במהלך היום; סעיף 345 המגדיר כפשע סירוב במודע או שלא במודע להיחלץ מבּוּרוּת; וסעיף 622 הגוזר עונש על מי שלא מודה בפשעיו.

"כפי שכבודו יכול לראות, הנאשם הוא פושע מסוכן ומהווה אִיוּם על מולדתנו הסוציאליסטית. לכן דורשת מדינת העם הסוציאליסטית (מי ייתן שתגדל ותתחזק לנצח!) את העונש המקסימלי של עבודת פרך מתקנת לכל החיים."

"מה בדיוק הוא עשה?" שאל השופט.

"כבודו, הנאשם לא עשה כלום חוץ מלהטיל את מימיו שלא ביודעין במקום ציבורי," הצהיר הסנגור בקול רועם שנשמע מוזר בצאתו מגוף רזה. "באשמה הזאת אָטוֹ[2] יישאק מודה. אבל התובע הכביד על התיק, בתקופה שבה עלינו לפשט ולחסוך בזמן, כשהעמיס את כל הסעיפים הללו על הפרה שגרתית כל כך."

"התנגדות, כבודו!" התובע נראה נעלב באמת ובתמים: שחקן טוב בצלמו של היו"ר הגדול שלנו. "הנאשם עשה יותר מלהטיל את מימיו במקום ציבורי. אף עברה איננה שגרתית, וברצוני להזכיר לעמיתי כי סיוע לפושע לחמוק מן העונש המגיע לו הוא כשלעצמו פשע בר ענישה על פי החוק."

השופט אייטנפיסו חייך בשעה שסגן ארארסו זע בעצבנות על כיסאו, בחשש ניכר לעין.

"אטו יישאק הטיל את מימיו על 'קֶבֶּלֶה'![3] כן, על הקֶבֶּלֶה האהוב שלנו!" התובע עצר בתיאטרליות, וחיכה שהאישום שלו יותיר את רישומו. בקהל נשמעו התנשפויות נדהמות. להשתין על משרד קֶבֶּלֶה! הטיפוס הזה בטח מתחנן שיהרגו אותו!

"אין איש בבית הדין הזה," המשיך התובע, "שאינו מסוגל לתפוס את חומרת העברה. משרדי הקבֶּלה שלנו הם מן המוסדות המקודשים שלנו, הם העיניים והאוזניים של היו"ר הגדול שלנו ושל המפלגה היודעת־כול. בשנים הראשונות של המהפכה היו אלה משרדי הקבֶּלה שהגנו על המהפכה מהתקפות של אנרכיסטים מתנגדי המהפכה. הקבֶּלה הוא סמל המהפכה שלנו. אי־אפשר לדמיין את החוק והסדר, את הטרור האדום ואת הפחד שנפל על אויבי המהפכה שלנו מבלי לחשוב על הקבּלה. ועכשיו, אחרי כל זה…" התובע השתהה למען הרושם ונעץ עיניים רושפות בנאשם. "אטו יישאק, שעומד כאן ומנסה להיראות תמים ולא מזיק, הולך לו למשרד קבֶּלה, מוציא את ה… אה… סלח לי… שלו, ומשתין לאור היום! ובדיוק מתחת לשלט שאומר שאסור לאדם להטיל את מימיו במקומות ציבוריים! אפשר בכלל להעלות על הדעת פשע אנרכיסטי יותר? כמרים משתינים על קירות של כנסייה? מוסלמי אדוק מטיל את מימיו על מסגד? אזרח מכובד של אתיופיה הסוציאליסטית מטיל את מימיו על קבֶּלה? לעולם לא!"

"אבל כבודו," פתח הסנגור בקול מתחנן, "הנאשם לא ידע שזה משרד קבֶּלה. זאת ועוד, הוא אנאלפבית ולא יכול לקרוא את השלט שאוסר על השתנה. חוץ מזה, לאטו יישאק יש עבר נקי של אזרח טוב ונאמן."

"ממש אזרח נאמן!" ליגלג התובע. "אם כבודו ירשה לי, אני אמשיך בשמחה לגולל את השתלשלות הפרשה. אחרת, עמיתי המכובד ימשיך לבזבז את זמנו היקר של בית המשפט."

"ספר את הפרשה בקיצור," אמר השופט, כשהוא נותן מבט זועף בסנגור.

"זה תיק סגור, חתום וברור," התחיל התובע בנימה שלווה שעמדה בניגוד לזעקות המחאה הקודמות שלו. "בזמן שאזרחים נאמנים של העיר היו עסוקים במשימת הבנייה הסוציאליסטית, ועשו כמיטב יכולתם כדי למלא אחר קריאתו הממריצה של היו"ר הגדול שלנו 'אל תשאל כמה שעות ביממה אתה ישן, דאג איך תשיג שעה נוספת כדי לעבוד עשרים וחמש שעות ביממה למען ארצך', אטו יישאק, שעמיתי המכובד קורא לו אזרח נאמן, היה חצי שיכור משתיית טֶג',[4] והיה עסוק בהשתנה על משרד קבֶּלה. בזאת בלבד הוא עבר על שלושה סעיפים מקודשים של החוק. הוא צרך אלכוהול במהלך היום, הוא הטיל את מימיו בציבור, הוא השתין על הקבֶּלה שלנו וטינף את עירנו המעטירה.

"כפי שכבודו יודע, האימפריאליסטים ואויבי המדינה שלנו מנהלים מלחמת תעמולה גדושת השמצות נגדנו. אחת ההשמצות האהובות עליהם היא להציג את האתיופי כברברי שמשתין בכל מקום רק לא בבית שימוש. הם מציגים את עירנו המעטירה כאוסף של מבנים מתמוטטים ושכונות מצוקה מסריחות משתן ומחרא של חמורים. אטו יישאק תרם למערכת התעמולה הזאת להשחרת שמנו. זאת ועוד, העיר שלנו היא מכובדת מספיק, הודות ליו"ר הגדול שלנו, כדי להיות מרכז האיחוד האפריקני. מכאן, שכל מעשה שמכתים את התדמית היפה של העיר מטנף את התדמית של אפריקה השחורה. אטו יישאק ביצע גם את העברה הזאת. וכשהוא נעצר, האם הודה? איפה! אקריא לכם כאן רק כמה נקודות מתיעוד החקירה שלו על ידי סמל טְשוֹמֶה.

 

"'סמל טשומה: למה הטלת את מימיך על משרד הקבֶּלה?

אטו יישאק: לא יכולתי יותר להתאפק ולא ידעתי שזה משרד קבֶּלה.

ש': מה היית צריך להשתין כל כך דחוף? זה לא היה בגלל ששתית טג'?

ת': אני שונא טג', וחוץ מזה מי במצב שלי יכול להרשות לעצמו טג' בימינו?

ש': אז שתית טֶלָה?[5]

ת': לא. אני רק שתיתי מים.

ש': הטֶלה היתה כל כך גרועה?

ת': לא יודע. אני אמרתי לך שרק שתיתי מים של אללה.

ש': יש לך הרגל כזה להשתין בציבור?

ת': זה לא הרגל. אני עושה את זה כשאני צריך. כולם עושים את זה. אתה לא?

ש': אני שואל את השאלות, לא אתה! מי אמר לך להשתין על הקבֶּלה?

ת': אף אחד. אני לא ידעתי שזה קבֶּלה.

ש': לא היית משתין אם היית יודע?

ת': לא הייתי.

ש': למה לא?

ת': מה למה…

ש': היית פוחד, בגלל זה?

ת': כן.

ש': מה יש לך לפחד מהקבֶּלה שלנו אם אתה לא אנרכיסט?

ת': אם אני לא מה?

ש': אנרכיסט. מתנגד מהפכה. אויב העם.

ת': אני לא אויב של אף אחד.

ש': גם לא של האימפריאליסטים?

ת': מי אלה?

ש': אתה אפילו לא יודע מי הם! אתה לא יודע שזה פשע לבזבז זמן של שוטרים? למה לא פשוט תודה בפשעים שלך?

ת': לא עשיתי שום פשעים.

ש': השתן שלך היה אמור להיות אמירה פוליטית על הקבֶּלה?

ת': אני לא מבין.

ש': מי שלח אותך להשתין על הקבֶּלה?

ת': אף אחד. אני שתיתי יותר מדי מים.

ש': למה?

ת': הייתי צמא?

ש': למה?

ת': לא יודע.

ש': אתה לא יודע הרבה מאוד, אה? אבל בכל זאת ידעת טוב מאוד לשלוף את המה־שמו שלך ולטנף את הקבֶּלה שלנו!

ת': כל ילד יודע איך להשתין.

ש': אבל רק מבוגרים יודעים איפה להשתין! אתה יותר גרוע מילד. אתה גם אנאלפבית. למה?

ת': כי אני לא יודע לקרוא־כתוב.

ש': למה לא?

ת': לא הלכתי אף פעם לבית ספר.

ש': היו"ר הגדול שלנו לא פתח במבצע לימוד קרוא וכתוב? למה לא נרשמת?

ת': הייתי עסוק מדי בלנסות למצוא עבודה שיהיה לי מה לאכול.

ש': עסוק מדי בלהיות מובטל! עסוק מדי בלשתות מים! עסוק מדי בלעבור על החוק!

ת': אני אוהב לעבוד אם אני משיג עבודה.

ש': אתה אומר שאתיופיה הסוציאליסטית היא ארץ של מובטלים?

ת': לא אמרתי את זה. אבל אני אתיופי.

ש': כן? איך זה שיש לך שם נוצרי ומוסלמי ביחד? יש בך דם ערבי?

ת': אני בא מווֹלוֹ ושמה יש הרבה שמות כאלה.

ש': אז אתה בא מוולו… אתה לא יודע שאלפים מתו מרעב בוולו בתקופת השלטון הישן? לולא היו"ר הגדול שלנו והמהפכה, גם אתה היית מת במגפה של הרעב! אבל ככה אתה אומר תודה למהפכה! עם השתן המלוכלך שלך!

ת': אני באתי מוולו הרבה לפני הרעב שאתה מדבר עליו. אבל אחות שלי הגיעה מוולו רק לפני חודשיים לברוח מהרעב שיש עכשיו.

ש': אז יש לך גם אחות שמשוטטת בעיר כמו בטלנית? היא קיבלה אישור מהקבֶּלה לעבור?

ת': היא קיבלה אישור ממועצת האיכרים של האזור שלה.

ש': למה לא פשוט תודה בפשעים שלך נגד המדינה ואפריקה?

ת': אני אמרתי לך שאני לא עשיתי שום פשעים. אני לא ידעתי שסתם להשתין יפגע באיזה מדינה או באפריקה, שזה מישהו שאני לא מכיר.

ש': אפריקה היא היבשת שלנו, בור ועם הארץ! בושה וחרפה! זבל כמוך זה מה שמוציא למהפכה שלנו כזה שם רע!'

 

"אעצור פה לרגע," אמר התובע, והניח את הניירות שמהם קרא. "ברור שהסמל העדין היה סבלני ביותר. אטו יישאק הוא ערמומי וקשה עורף. ההתעקשות שלו להיצמד לאנאלפביתיות הבזויה שלו היא פשע בפני עצמו. למעלה מזה, הוא סירב להודות בחטאו, וביזבז שפע של זמן יקר. עד כדי כך שהיה צריך להמשיך את החקירה שלו בתחנת המשטרה השלישית. במהלך התשאול בוזבזה כמות לא מבוטלת של חשמל, מחלצי הווידויים המקצועיים נאלצו לבזבז כל כך הרבה זמן כדי לחלץ את האמת, אלה משטרתית נשברה כנגד גופו של הנאשם. למעשה יכולנו להוסיף לפשע הסירוב להודות באשמה גם את הסעיף של השחתת רכוש המדינה. נמנענו מלעשות זאת רק אחרי שהבאנו בחשבון שהגוף של כולנו גם הוא רכוש המדינה, והיה כאן בלבול מסוים בשאלה האם האלה נשברה בשוגג או האם גוף הנאשם הוקשח במזיד כדי לגרום נזק לאלה."

"יש לך משהו לומר?" שאל השופט את הסנגור. סגן ארארסו קם.

"כבודו, אין לי שום כוונה לבזבז את זמנו של בית המשפט במילים מיותרות. אני איש צבא, ואנחנו החיילים יודעים שלמעשה  יש תוקף רב יותר ממילים. עם זאת, חובה עלי לדבר כדי לוודא שהצדק הסוציאליסטי ייעשה, ושבתי הדין שלנו ישמרו על התדמית המכובדת שלהם. הדיאלקטיקה מלמדת אותנו כי יש עת לכל דבר. יש עת למחוק לחלוטין דור סורר ומורה כדי להגן על מהפכה, ויש עת לענישה סלקטיבית. עת לאזהרה חמורה ועת לפעולה תקיפה ולעונש. עת לוותר על דקויות ולחבוט בשומשום המצוי בשק החיטה יחד עם החיטה, ועת להשגיח בשבע עיניים פן יבוצעו פשעים יוצאי דופן. עת להטיף ועת להורות. ועת לתת לאחרים ללמוד מהשגיאות האומללות שלהם."

עם קולו הרועם ועיניו הצדקניות של סגן ארארסו, זו היתה הצגה טובה, והקהל עקב אחריו בדממה, מהופנט. עת להקשיב.

"עכשיו, אני האחרון שמייחל שאיש אשם יצא לחופשי. לא־לא, המפקד! אני שפכתי את דמי במדבריות של אוֹגאדֶן בהגנה על ארצנו היקרה."

השופט הביט בו בהערצה ניכרת — כפי שהתכוון, אני בטוח, הפרקליט הערמומי.

"עם זאת," הוא המשיך, "הנה לפנינו האיש המסכן הזה, שעומד בענווה כזאת מול כבודו, ומואשם באינספור פשעים. האם ביצע את כולם? האם הוא פושע מסוכן כמו שמבקש התובע שנאמין? שוב, מי כמוני יודע שעמק יפה הוא גם מקום מצוין למארב, חיוך יכול לכסות על לב רשע, אישה יפה יכולה להמיט חורבן על גברים. אבל אטו יישאק הוא בסך הכול קורבן של השיטה הפיאודלית השנואה. הוא עני ואנאלפבית. עיניו לא פקוחות לראות את הערך שבחינוך כשבטנו מקרקרת מרעב. הוא לא מכיר את אפריקה. לא היה לו מושג מה זה אימפריאליזם, והערבים היחידים שהוא מכיר הם הזבנים והסוחרים התימנים. הוא עני ולא יכול להרשות לעצמו לקנות טג'. מי באולם הזה יכול לומר שהטֶלה שלנו היא אלכוהולית? ואפילו אם כן, באותו יום מר ונמהר הוא שתה רק מים. מדוע? כי היה צמא? אני חושב שהוא מתבייש לומר בפומבי שהוא שתה המון מים כדי למלא את הבטן המורעבת שלו. הוא בור מכדי לדעת שמעשה פשוט כמו זה הוא מזיק, שיותר מדי מים על בטן ריקה גורמים להשתנה ולכאב בטן. יפה, אז הנה לפנינו אטו יישאק שלנו, נושם לו בשמחה את האוויר של אתיופיה החופשית שלנו, וללא ספק משבח בלבו את היו"ר הגדול שלנו, ומנסה למצוא לו איזו עבודה לאותו יום, כשפתאום צורכי הגוף תוקפים אותו מהמארב. בתור איש צבא, אני יכול להעיד שמארב כזה הוא קטלני. מה הוא יכול לעשות? לשלוט בזה? הוא יכול? ולמה? הרבה אנשים מטילים את מימיהם בציבור. עשו את זה דורות על גבי דורות, ועושים את זה גם כיום. הם עוד צריכים ללמוד פרק בהלכות סוציאליזם והיגיינה. אטו יישאק הוא אחד מהם. הוא לא יודע שאסור לו להשתין במקומות ציבוריים. הוא לא יכול לקרוא מודעות או פוסטרים. הוא לא קרא את השלט 'משרד קבֶּלה: אסור להשתין! אסור להקים מהומות!' אז הוא השתין. שגיאה? ודאי. עברה? אולי. אבל אשֵם? לא! פֶּשע? לא! מי שפשע פה זו השיטה שמוגרה, אשר השאירה אותם בעוני בורות."

"כבודו!" קטע התובע. "אל תגיד לי שעמיתי מציע שנעמיד לדין את גוויית הקיסר המת במקום את אטו יישאק!"

סגן ארארסו חייך בפטרונות. "לא ידעתי שלעמיתַי יש כוח להקים לתחייה את המתים משנת הנצח שלהם." הקהל ציחקק, לזעמו הניכר לעין של התובע. "וגם אם יכלו, אני לעולם לא הייתי מציע להקים לתחייה צבוֹע מת כמו המלך זיכרונו לקללה. אני מדבר על שיטה, ועל האידיאולוגיה שבה דוגל היו"ר הגדול שלנו, שמלמדת אותנו כי כולנו קורבנות של סביבתנו, ואנחנו משתנים בהתאם. את אטו יישאק אפשר להעניש, אבל הוא לא אשם. להעניש אותו זה כמו להכות את המשא ולפחד להכות את החמור שסירב לזוז.

"הבה נבחן את האישומים בזכוכית מגדלת. פגיעה בתדמית של אפריקה? האם ייתכן שהאם הגדולה של היו"ר הגיבור שלנו, האם ייתכן שהאמהות של שָאקָה, מָנדֶלה, נקְרוּמה ולוּמוּמבָּה יוכתמו ויושחרו בידי בחור אנאלפבית מסכן כמו אטו יישאק? מה, אמא אפריקה לא שרדה את המעשים המגוחכים והמתועבים של אידי אמין ובּוֹקאסה? האם יכולה אמא…"

"התנגדות, כבודו!" התובע זינק מכיסאו כאילו דקרה אותו סיכה. "אידי אמין, עם כל החולשות שלו, היה ידיד טוב למהפכה שלנו."

"יורשה לי להזכיר לתובע שאידי אמין נתן תמיכה מוסרית לפורשים."

התובע לא התכוון לסגת. "אבל הוא היה אויב מושבע של תומכי ההתפשטות הסומלים."

"זה נכון?" שאל השופט אייטנפיסו שנדרך למשמע אחד מהשמות השנואים עליו במיוחד.

"כבודו," פתח סגן ארארסו, וקולו רועד משהו, "אידי אמין רב עם הסומלים כשהם סירבו להרשות לו להתחתן עם בחורה סומלית שבה התאהב במהלך פסגת המנהיגים במוגדישו. זה היה ריב פרטי בהחלט; בעוד שעמדתו בסוגיית הפורשים היתה בהחלט ראויה לגינוי. הוא אפילו הרשה להם לפתוח משרד בקמפאלה."

"הבחורה היתה נשואה?" שאל השופט. הפרקליט נשם לרווחה.

"לא, כבודו. אבל הסומלים, כיוון שהם גם גזענים נוסף על הכול, סברו שאידי אמין שחור ומכוער מדי בשביל הבחורה שלהם."

"המנהיג שלהם בעצמו הוא ממש תאווה לעיניים, אם תשאל אותי," צלף השופט. "המשך בהצהרה."

"כפי שאמרתי," המשיך פרקליט ההגנה, "אפריקה שרדה הרבה ליצנים ודמויות פתטיות. אותו אידי אמין שדיברנו עליו, צלל לתוך ברכת השחייה של ההילטון שלנו בפיג'מה בנוכחות גדוד של צלמים. הוא כמעט הציע נישואים לג'וליוס ניֶירֶרֶה. הוא החשיב את עצמו סקוטי למחצה. יש אחרים שעבורם שבועות שבטיות הן הגורם העיקרי בתהליך הבחירות. ליצן אחד הכתיר את עצמו כקיסר ודמיין שהוא נפוליאון. אחר חושב שהוא התגלמות הנביא מוחמד, וכורת לבני עמו שלו ידיים ורגליים. יש כאלה שאוכלים קופים, ואחרים שבולעים עכברושים ותולעים. יש כאלה שעונדים קמעות אפילו בכנסים בינלאומיים ואחרים מלים נשים ומדברים על שחרור האישה. כל זה ועוד טופל בתשומת לב בידי התקשורת האימפריאליסטית.

"אבל מי שם לב לאטו יישאק המסכן וזרזיף השתן שלו. אף אחד! הוא אפס שלא מזיק משום בחינה שהיא. השתן שלו לא יכול בשום אופן לטנף את אפריקה היפה, ואני מוצא כי זה מגוחך להעלות על הדעת ששתן של איש אחד יפגע ביבשת אדירה כל כך."

"כבודו," התובע קם. "השאלה שלפנינו איננה כמות השתן של אטו יישאק, שדרך אגב, היתה משמעותית למדי. מחסור במסמר אחד עלול להשאיר ארון מתים שלם פתוח, מחסור בכדורים משתק מחסן שלם של נשק. מילה אחת יכולה לחולל מלחמה, כפי שלימדה אותנו תקרית אוצ'יאלה[6] עם איטליה הפשיסטית. שתן של איש אחד יכול להרעיל יבשת."

"סיימת את ההצהרה שלך?" שאל השופט את סגן ארארסו.

"כמעט, כבודו. הנאשם הוא קורבן של משטר העריצות הישן. צריך לשחרר אותו, לחלץ אותו מקורי העכביש שבמוחו. צריך ללמד אותו לקרוא ולכתוב, להכיר את אויביו ואת ידידיו. לא צריך לשלוח אותו לבית סוהר או למחנות עבודה אלא לבית הספר הפוליטי, לבתי הספר לקריאה ולכתיבה. אני סיימתי." הוא התיישב.

הסטתי את מבטי אל האיש שבכלוב, מרכז כל תשומת הלב הזאת, האיש שלא הוציא מילה אחת עד כה. הוא נשאר עומד, חושש לשבת בלי שיורו לו. הוא עמד שם, חסר הבעה ובלתי מפוענח. מה חשב? האם היה טרוד בשאלה איזו משתי האפשרויות מתאימה לו יותר? אם עבודת פרך היא עונש חמור יותר מהליכה לבית הספר הפוליטי של הממשלה שבו יכולים דיונים אינסופיים לגבי עקרונות שנויים במחלוקת להוציא אותך מדעתך כמעט? לא יכולתי לנחש…

 

 


[1]   המבנה הגבוה ביותר של הוועדים השכונתיים (קֶבֶּלֶה).

 

[2]   אטו: מר, אדון.

[3]   קֶבֶּלֶה: מבנה אדמיניסטרטיבי המפקח על שכונות המגורים בערים.

 

[4]   משקה אתיופי העשוי מסוכר ודבש מותססים. מין פונץ' מקומי.

[5]   בירה אתיופית מקומית.

[6]   במאי 1889 נחתם בעיירה האתיופית אוצ'יאלה הסכם עם איטליה, ובו, לפי הנוסח האמהרי, "יכול" הקיסר מנליק להתייעץ עם האיטלקים באשר למדיניות החוץ שלו, ולפי הנוסח האיטלקי, הוא "חייב". אי־הבהירות הזאת הובילה לעימות שהסתיים בניצחון אתיופיה.

 

תגובה אחת ל “פרשת המכשף הסוציאליסט / האמה טומה / קטע ראשון”

השאר תגובה