20 פברואר

תעלומה בשישה קולות / ויקאס סווארופ / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

האמת לאמיתה

הטור של אָרוּן אַדְוָואני, 25 במרס

שישה אקדחים ורצח

לא כל המיתות דומות זו לזו. אפילו ברצח מתקיימת מערכת של קאסטות. דקירתו של נהג ריקשה חסר כול אינה אלא נתון סטטיסטי, שנקבר בעמודים הפנימיים בעיתון. אך רציחתו של אדם מפורסם הופכת מיד לכותרת ראשית. מפני שהעשירים והמפורסמים כמעט שאינם נרצחים. הם מנהלים חיים של חמישה כוכבים, ובדרך כלל, אלא אם כן הם לוקחים מנת יתר של קוקאין או שקורית להם איזו תאונה יוצאת דופן, הם גם מתים מוות של חמישה כוכבים, בגיל שֵיבה מכובד, לאחר שהגדילו הן את שושלתם והן את הונם.

זוהי הסיבה שהרצח של וִיוֶוק "ויקי" רַאי, בעליה בן השלושים ושתיים של "קבוצת ראי תעשיות" ובנו של שר הפנים של מדינת אוּטַר פְּראדֶש, מילא את עיתונינו ביומיים האחרונים.

במשך הקריירה הארוכה והמגוונת שלי כעיתונאי חוקר, הייתי אחראי לשורה ארוכה של חשיפות, משחיתות בחלונות הגבוהים ועד לחומרי הדברה בבקבוקי קוקה קולה. תגליותי הפילו ממשלות וסגרו מפעלים בינלאומיים. ולאורך התהליך, חזיתי מקרוב מאוד בתופעות אנושיות של תאוות בצע, זדון והשחתת המידות. אך שום דבר לא זיעזע אותי יותר מפרשת חייו של ויקי ראי. הוא היה דוגמה ומופת לכל מה ששפל ובזוי בארץ הזאת. במשך יותר מעשור עקבתי אחרי חייו ופשעיו, כעָש שנמשך בלית ברירה אל הלהבה. משיכתי אליו היתה משיכה חולנית, ממש כפי שאנו צופים בסרט אימה. אנו יודעים שמשהו נורא עומד להתרחש, ועל כן אנו יושבים מרותקים, עוצרים את נשימתנו ומחכים שיקרה הבלתי נמנע. קיבלתי אזהרות מבעיתות ואיומים על חיי. נעשו כמה ניסיונות להביא לפיטורַי מהעיתון הזה. הצלחתי לשרוד. ויקי ראי לא הצליח.

בשלב זה העובדות הקשורות ברציחתו כבר ידועות לכול, כמו הפיתולים האחרונים בעלילות אופרות הסבון בטלוויזיה. הוא נורה למוות ביום ראשון שעבר בחצות וחמש דקות, בידי תוקף לא ידוע בבית הנופש שלו במֶהְרָאוּלי שבפרברי דלהי. על פי דו"ח מחלקת הזיהוי הפלילי, הוא מת מפצע חדירה יחיד בלבו, שנגרם מפגיעת קליע שנורה מטווח אפס. הקליע חדר לְחזהו, עבר ישירות דרך לבו, יצא מגבו ונתקע בקורת עץ. על פי כל הסימנים, המוות היה מיידי.

לוויקי ראי היו אויבים, בכך אין כל ספק. רבים תיעבו את יהירותו, את סגנון חייו הבלייני, את הבוז המוחלט שרחש לחוק. הוא בנה אימפריית תעשייה מאפס. ואיש אינו יכול לבנות אימפריית תעשייה בהודו בלי לעגל פינות. קוראֵי הטור הזה ודאי זוכרים את דיווחַי על אודות האופן שבו סחר במניות בבורסה על סמך מידע פנימי, גזל במרמה את כספם של משקיעים, שיחד פקידים והונה את רשויות מס ההכנסה. והנה, הוא מעולם לא נתפס, ותמיד הצליח למצוא איזה מוצא או פִּרצה שיאפשרו לו להימלט ממלתעות החוק. זו היתה אמנות שהוא שיכלל כבר בגיל צעיר מאוד. הוא היה רק בן שבע-עשרה בפעם הראשונה שנאלץ להופיע בבית המשפט. אחד מחבריו של אביו העניק לו ליום הולדתו ב-מ-וו חדשה ונוצצת, מסִדרה חמש. הוא הוציא אותה לסיבוב עם שלושה מחבריו. הם חגגו ברוב רעש וצלצולים באיזה פאב אופנתי. בשעה שנהג בחזרה הביתה בשלוש לפנות בוקר, בתוך ערפל סמיך, ויקי ראי כיסח שישה חסרי בית שישנו על המדרכה. הוא נעצר במחסום משטרתי, שם גילו כי הוא שיכור כלוט. הוכנה נגדו תביעה על נהיגה פרועה במהירות מופרזת. אך עד שהגיעה התביעה לבית המשפט, כל בני המשפחה של הנספים כבר נקנו בכסף. שום עֵד לא הצליח לזכור מכונית ב-מ-וו שנסעה באותו לילה. הם יכלו לזכור רק משאית, עם לוחית רישוי מגוּג'ראט. ויקי ראי קיבל מהשופט הרצאה על הסכנות שבנהיגה במצב של שכרות, וכן זיכוי מוחלט.

שלוש שנים לאחר מכן הוא היה שוב בבית המשפט באשמת ציד והרג של צמד צבאים בשמורת טבע מוגנת בראג'סטָן. הוא טען כי לא ידע שצבאים הם זן מוגן. זה היה בעיניו מצחיק שארץ שאינה יכולה להגן על כלות צעירות מפני שרֵפה לצורך נדוניה, ועל ילדות מפני חטיפתן לצורכי זנות, מעמידה לדין אנשים על הרג צבאים. אך החוק הוא חוק. כך הוא נעצר ונאלץ להישאר בבית המעצר למשך שבועיים עד שהצליח לארגן לעצמו שחרור בערבות. כולנו יודעים מה קרה לאחר מכן. עד הראייה היחיד, קִישוֹר – שומר היער שנהג בג'יפ הפתוח – מת חצי שנה לאחר מכן בנסיבות מסתוריות. המשפט נגרר במשך שנים אחדות אך הסתיים, כצפוי, בזיכויו של ויקי ראי.

על רקע כל מעלליו אלה, היתה זו רק שאלה של זמן עד שוויקי ראי יבצע גם רצח. זה קרה לפני שבע שנים, בליל קיץ מהביל ב"מנגו", המסעדה האופנתית על הכביש המהיר בין דלהי לג'איפור, שם אירגן לעצמו מסיבה גדולה לכבוד יום הולדתו העשרים וחמישה. המסיבה החלה בתשע בערב ונמשכה עד הרבה אחרי חצות. להקת נגנים השמיעה את כל הלהיטים האחרונים, משקאות מיובאים זרמו כנהר, ואורחיו של ויקי ראי – מבחר של פקידי ממשל בכירים, אנשי החברה הגבוהה, בנות זוג מההווה ומהעבר, אנשים אחדים מתעשיית הקולנוע וכמה ספורטאים מפורסמים נהנו עד מאוד. ויקי שתה יותר מן הנחוץ. בערך בשתיים לפנות בוקר הוא התנודד אל הבר וביקש עוד כוסית טקילה מהברמנית, בחורה נאה, לבושה בחולצת טריקו לבנה ובמכנסי ג'ינס. שמה היה רוּבּי גִיל, והיא היתה דוקטורנטית באוניברסיטת דלהי שעבדה במשרה חלקית ב"מנגו" כדי לפרנס את משפחתה.

"אני מצטערת, אדוני, אסור לי לתת לך עוד משקאות. הבר כבר סגור," היא אמרה לו.

"אני יודע, מותק." הוא הבזיק לעברה את חיוכו המזהיר ביותר. "אבל אני רק רוצה עוד משקה אחד אחרון, ואז נוכל כולנו ללכת הביתה."

"אני מצטערת, אדוני. הבר סגור. אנחנו מוכרחים לציית להוראות," היא אמרה, בנימה די תקיפה הפעם.

"שיזדיינו ההוראות שלך," נהם ויקי לעברה. "את לא יודעת מי אני?"

"לא, אדוני, וזה גם לא אכפת לי. הכללים חלים על כולם. לא תקבל עוד משקה."

ויקי ראי נתקף זעם. "חתיכת כלבה מזדיינת!" הוא צווח, ושלף אקדח מכיס חליפתו. "זה ילמד אותך לקח!" הוא ירה בה פעמיים, פעם בפָּנים ובפעם בצוואר, בנוכחותם של לפחות חמישים אורחים. רובי גיל צנחה ומתה, ומסעדת "מנגו" נקלעה לטירוף מערכות. על פי הדיווחים, אחד מחבריו של ויקי תפס אותו בזרועו, הוליך אותו החוצה אל המרצדס שלו והסיע אותו הרחק מן המסעדה. חמישה-עשר ימים לאחר מכן נעצר ויקי ראי בלַקנאוּ, הובא לפני שופט, והצליח שוב להשתחרר בערבות.

רצח בגלל סיבה פעוטה כמו סירוב להגיש משקה זיעזע את מצפון האומה. השילוב בין שמו הרע של ויקי ראי לבין יופיה של רובי גיל הבטיח שהמקרה יישאר בכותרות למשך שבועות על גבי שבועות. הקיץ חלף והיה לסתיו, ועברנו לנושאים חדשים. כשהמקרה הגיע לבסוף לבית המשפט, הדו"ח הבליסטי קבע כי שני הקליעים נורו משני אקדחים שונים. כלי הרצח "נעלם" למרבה המסתורין מחדר הכספות של המשטרה, ששם הוא אוחסן. שישה עדים, שטענו כי ראו את ויקי ראי שולף את האקדח, חזרו בהם מהצהרותיהם. לאחר משפט שארך חמש שנים, קיבל ויקי ראי זיכוי מלא רק לפני מעט יותר מחודש, ב-15 בפברואר. כדי לחגוג את פסק הדין הוא אירגן מסיבה בבית הנופש שלו במהראולי. ושם הוא מצא את מותו.

יהיו שיקראו לזה צדק פואטי. אך במשטרה קוראים לכך פשע על פי סעיף 302 בחוקי העונשין ההודיים – הריגה מכוונת שדינה כדין רצח – וכבר הוחל בחיפוש אחר הרוצח בכל רחבי הארץ. מפכ"ל המשטרה מפקח אישית על החקירה, וללא ספק דירבן אותו החשש שמא משרת החלומות של סגן מושל דלהי (שעליה דווח בטור זה לפני שישה שבועות) תתנדף כעשן אם ייכשל בפענוח המקרה הזה.

שקדנותו נשאה פרי. מקורותי מוסרים לי כי שישה חשודים עצורים כעת בחשד לרצח ויקי ראי. מתברר שמפקח המשנה ויגַ'אי יַאדֵב שהה בבית הנופש בשעת הרצח, במסגרת תפקידו בשמירה על תנועת כלי הרכב באזור. הוא סגר את האזור מיד לאחר הרצח והורה לערוך חיפוש על גופם של כל אחד ואחד מבין שלוש מאות ומשהו האורחים, המלצרים, האורחים הלא-קרואים והמעריצים שהתקבצו שם. המקום ממש שרץ כלי נשק. במהלך החיפוש, התגלו אקדחים בידי שישה אנשים, והם עוכבו לחקירה. אני משוכנע כי הם הביעו את מחאתם. אחרי הכול, נשיאת אקדח אינה עברה כשלעצמה, בתנאי שיש לך רישיון נשק. אך כשאתה לוקח איתך אקדח למסיבה שבה המארח נורה למוות, אתה נהפך בו במקום לחשוד.

החשודים הם חבורה רבגונית, עירוב מסקרן של הרעים, היפים והמכוערים. נמצא ביניהם את מוֹהָן קוּמָאר, לשעבר מזכיר הממשלה של אוּטָר פְּראדֶש, שנודע לשמצה על שחיתויות ופרשות אהבים במידה שאין לה אח ורע בתולדות השירות הציבורי של הודו. השני הוא אמריקאי מטופש שטוען כי הוא מפיק בהוליווד. את התבשיל מתבלת השחקנית הידועה שַבְּנַאם סַקְסֶנָה, שוויקי ראי נכבש בקסמיה, אם להאמין לטורי הרכילות שבעיתוני הקולנוע. ישנו אפילו בן כפר שחור משחור, ובגובה של לא יותר ממטר וחצי, מאיזו פינה נידחת בגְ'הַרקַנְד, שנחקר בזהירות מחשש שהוא אחד המורדים הנַקסָליטים[1] שרוחשים בכל הארץ. החשוד מספר חמש הוא בוגר אוניברסיטה מובטל בשם מוּנָה, שמתפרנס יפה מעבודה צדדית כגנב טלפונים ניידים. את מסדר הזיהוי משלים מר גַ'גָנָאט ראי בכבודו ובעצמו, שר הפנים של אוטר פראדש. אביו של ויקי ראי. האם יכול אב להידרדר למקום נחות מזה?

ששת האקדחים שהתגלו מגוונים אף הם. ישנו אקדח וֶבְּלי אנד סקוט אנגלי, אקדח גְלוֹק אוסטרי, אקדח וַלתֶר PPK גרמני, אקדח בֶּרֶטֶה איטלקי, אקדח בְּלֶק סְטאר סיני ואקדח זול מתוצרת מקומית הידוע בשם קָאטָה. השוטרים ככל הנראה משוכנעים שכלי הרצח הוא אחד מששת האקדחים האלה, והם מחכים לדו"ח הבליסטי כדי להתאים בין הקליע לאקדח, ולהצביע על האשם.

בַּרקָה דאס ראיינה אותי אתמול בתוכנית הטלוויזיה שלה. "הקדשת הרבה מן הקריירה שלך לחשיפת המעללים של ויקי ראי ולהטחת האשמות בו בטור שלך בעיתון. מה אתה מתכנן לעשות עכשיו, כשהוא כבר מת?" היא שאלה אותי.

"למצוא את מי שרצח אותו," השבתי.

"לשם מה?" היא ביקשה לדעת. "האם אתה לא שמח שוויקי ראי מת?"

"לא," אמרתי, "כי מסע הצלב שלי מעולם לא היה נגד ויקי ראי. הוא היה נגד המערכת שמאפשרת לעשירים ולבעלי הכוח להאמין שהם מעל לחוק. ויקי ראי היה רק סימפטום גלוי למגפה שתקפה את החברה שלנו. אם הצדק באמת עיוור, אז רוצחו של ויקי ראי צריך לבוא על עונשו בדיוק כפי שוויקי ראי היה צריך לבוא על עונשו."

ואני אומר זאת שוב לקוראַי. בדעתי לאתר את רוצחו של ויקי

ראי. עיתונאי חוקר ראוי לשמו, אסור לו להיות מוטה בידי דעותיו הקדומות. עליו לפעול על פי ההיגיון הקר עד הסוף, ולא חשוב להיכן או למי הוא יוביל. עליו להישאר איש מקצוע נטול פניות, שמחפש רק את האמת לאמיתה.

רצח הוא אולי עניין לא נעים, אך האמת אינה נעימה ממנו. יהיה קשה לקשור את כל הקצוות, אני יודע. יהיה צורך לסרוק בדקדקנות את קורות חייהם של כל ששת החשודים. יהיה צורך לבסס שורה של מניעים. יהיה צורך להשוות עדויות. ורק אז נוכל לגלות את האשם האמיתי.

מי יהיה זה מבין ששת החשודים? הפקיד או הזנזונת? הזר או בן הכפר? הדג השמן או דג הרקק?

כל שאני יכול לומר לקוראַי בשלב זה הוא: עקבו אחרי מה שקורה בטור הזה.


[1] הנקסליטים הם מהפכנים הודים קומוניסטים, המאדירים את מנהיגותו של מאו, מבקשים להפיל את הממשל הדמוקרטי ועוסקים בפעילויות טרור. (כל ההערות הן מאת המתרגמת והיועצות המדעיות)

תגובה אחת ל “תעלומה בשישה קולות / ויקאס סווארופ / קטע ראשון”

  1. להגיב תעלומה בשישה קולות says:

    […] לקריאת קטע מהספר. […]

השאר תגובה