20 פברואר

חבורת העינב / ג'ון פנטה / קטע ראשון

נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

1

לילה אחד בספטמבר האחרון התקשר אלי אחי מסן אֶלמוֹ לדווח שאמא ואבא שוב מדברים על גירושים.

"אז מה עוד חדש?"

"הפעם זה רציני," אמר מריו.

ניקולס ומריה מוֹליס היו נשואים חמישים ואחת שנים, ואף שיחסיהם היו אומללים מתחילתם ושרדו בזכות הקתוליות הנחושה של אמי, שהענישה את בעלה בסובלנות מרגיזה לאנוכיות ולזלזול שלו, כעת זה נראה כטירוף מוחלט שזוג הזקנים האלה ייפרדו בשלב מאוחר כל כך בחייהם, כי אמי היתה בת שבעים וארבע ואבי מבוגר ממנה בשנתיים.

שאלתי את מריו מה הבעיה הפעם.

"ניאוף. היא תפסה אותו על חם."

צחקתי. "הזקן? איך הוא יכול לנאוף?"

ואמנם זאת היתה ההאשמה הראשונה מסוג זה, שנים רבות לאחר הקודמת שהיתה קשורה להסתערויות של אבי על אדל הוֹרנֶר, עובדת דואר – "מכשפונת עקומה" לפי תיאורה של אמי – אישה בת חמישים שסבלה מצליעה קלה. אבל זה היה לפני הרבה שנים, ואבא שוב לא היה האיש שהיה פעם. ביום הולדתו באפריל ראיתי אותו מקופל על הרצפה, נאנק והולם בשטיח בשני אגרופיו במאבק נגד התקף של בלוטת הערמונית שלו.

"בחייך, מריו," נזפתי בו. "אתה מדבר על איש זקן וגמור."

הוא ענה שאמא גילתה עקבות שפתון על התחתונים של אבא, וכשעימתה אותו עם הראיה הזאת (יכולתי לראות אותה דוחפת את זה מתחת לאפו) הוא לפת אותה בצווארה וחנק אותה, כופף אותה על שולחן המטבח ובעט באחוריה. אף שהיה יחף, הבעיטה השאירה חבּורה ארגמנית על ירכה של אמא, ועל צווארה נשארו כתמים אדומים.

מבויש מההתקפה הפחדנית על אשתו, נמלט אבא מהמטבח כשמריו נכנס מהדלת האחורית. למראה החבלות של אמא התרתח מריו עד כדי כך שמיהר החוצה, זינק אל המשאית שלו ודהר לתחנת המשטרה, שם הגיש תלונה נגד אביו, ניקולס ג'וזף מוֹליס, על תקיפה ושימוש בכוח.

המפקח ריגן ממשטרת סן אלמו ניסה להניא את מריו ממעשה קיצוני כזה, כיוון שהיה חבר ותיק של אבי לשתייה, וכמוהו, חבר במועדון "אֶלקְס". אבל מריו הלם על השולחן ועמד על דעתו, ואילץ את המפקח למלא את חובתו. המפקח ריגן, מלוּוה באחד מסגניו, נסע לבית מוליס ברחוב פלזנט.

למורת רוחו של מריו, הזקן התנגד למעצר ועמד על שלו במרפסת הקדמית, חמוש באת חפירה. עד מהרה התאסף קהל שכנים, ואבי והמפקח חמקו לתוך הבית וישבו אל שולחן המטבח לשתות יין ולדון במצב לקול בכיה הקורע לב של אמא מחדר השינה.

בשלב זה גלשה ההתקהלות מול בית מוליס לרחוב, ושתי ניידות הוזעקו לסגור את הבלוק כולו. הידידות בין אבא והמפקח נקטעה פתאום. המפקח שלף אזיקים, והאיבה התפרצה. הסגנים מיהרו פנימה כשריגן קרא לעזרה בצעקות, ואבי הוצמד לרצפה ונכבל באזיקים. הוא נגרר החוצה, מתנשם בכבדות, לניידת המשטרה.

מראה בעלה בכבלים עקר זעקות חרדה מפי אמי. היא רצה אחרי השוטרים והשתוללה ושרטה את עצמה בפראות שכזאת עד שהתעלפה על המדרכה, והשכנות, גברת קרֶדֶנזָה וגברת פּטרופּוֹלוֹס, גררו אותה משם הביתה, כשעקביה נחבטים על הארץ.

אחי מריו, שכבר חזר בינתיים אל פחדו חסר האונים מפני אבי, שב והופיע כעת מאחורי פחי האשפה שבסמטה ומיהר אל אמא השרועה על הספה, לנחם אותה ולאחוז בידה.

אמא, רועדת מתשוקה למחול לבעלה, קמה מסוחררת והתנודדה לאורך החדר עד שצנחה על ברכיה לפני הפסל של תרזה הקדושה, והתפללה אל "הפרח הקטן" שתחוס על אישהּ הסורר, שתמחל לו גם הפעם על חטאיו ושתתחנן לפני בית דין של מעלה על נשמתו הנצחית.

היא הפצירה במריו שימשוך את תלונתו נגד הזקן וידאג שישוחרר מכלא סן אלמו. "הוא זקן, מריו. הוא לא מתכוון לפגוע, הוא פשוט מתחיל להשתגע."

בהתחלה סירב מריו לשקול את שחרור אביו, והעדיף שאבא יישאר בבית הסוהר כמה שעות ויתקרר קצת. אבל קינותיה של אמי, הבלגתה האצילית, ואזהרתה שאבא יקרע את בנו לגזרים אלא אם כן ישוחרר מהר, עוררו את רחמיו. היא ומריו נסעו העירה לחלץ את הזקן.

"מה עוד יכולתי לעשות?" התחנן מריו בטלפון. "הוא זקן מרושע ומנוול, וכמה שיאסרו אותו יותר, ככה הוא ישתולל יותר. הוא כלב נושך."

לתדהמתם, ולרוגזו של המפקח ריגן, סירב ניק מוליס להשתחרר וגם לא היה מוכן לשמוע על ביטול התלונה. הוא קילל את מריו ואת אמא, לעג לשוביו, התעקש להישאר במאסר מרצונו החופשי ונשבע להילחם על צדקתו בכל בית משפט במדינה, אפילו בבית המשפט העליון, כדי להוכיח שעדיין יש צדק באמריקה.

"ואז הוא ירק לי בפרצוף," אמר מריו. "הוא אמר שאני יהודה איש קריות שהרג את ישו. הוא אמר שאני כבר לא הבן שלו. ואז הוא בעט לי בבטן."

כאן פקעה סבלנותו של המפקח ריגן, והוא קרע את פקודת המעצר וציווה על אבא, על אמא ועל מריו להסתלק מתחנת המשטרה. ניק מוליס לא היה מוכן לזוז, ולפת את סורגי התא באגרופיו הגדולים. שלושה שוטרים הסתערו עליו והכו אותו במפרקי אצבעותיו, דחפו אותו לאורך המסדרון וזרקו אותו לרחוב.

כאן ניצתה קטטה בין הזקן למריו, והם התגלגלו במורד המדרגות של התחנה ולרוחב המדרכה עד לתעלת הניקוז. השוטרים הפרידו ביניהם בכוח והיו מוכנים לעצור אותם על הפרת הסדר הציבורי, אבל המפקח, שלא היה לו שום חשק להתערב שוב בפרשה, הורה לאנשיו להיכנס פנימה ולסגור את הדלת על בריח. ואז אחי מריו, אדם רודף שלום בן ארבעים, מעט בומבסטי אבל בוודאי לא בריון, חטף מנה אכזרית מהזקן, כי מריו היה מעדיף להכות את אלוהים בכבודו ובעצמו מאשר את אביו מולידו.

המהומה הנוראית הסתיימה במריו השרוע בתעלת הניקוז ומהדק אל אפו ממחטה ספוגת דם, בעוד אמא זועקת אל התקהלות של תושבי סן אלמו שצפו במחזה בשתיקה ונזהרו לא להתערב.

למען האמת, זו לא היתה הפעם הראשונה שראש משפחת מוליס התבזה בציבור. רק חודשים ספורים קודם לכן, במועדון "אוֹניקס", הוא התקיף ברמן צעיר שגמל לו במנת אגרופים הגונה ואחר כך זרק אותו לרחוב, ובתגובה הוא זרק פנימה ספסל דרך החלון. השערורייה עלתה לי מאה דולר, בהמחאה, והודות לריגן העניין לא הגיע לבית משפט.

למעשה, במהלך השנים הסתבך ניק מוליס בקטטות רבות כל כך בפינות רחוב, בברים ובקלפיות, עד ששמה הטוב של המשפחה נפגע קשות בעיר. אף על פי כן, התושבים הפגינו סובלנות ורצון טוב, כי כולם חיבבו את הזקן ונהנו ממזגו הסוער. הוא היה רגזן, רעשן, שתוי לעתים תכופות, ניצל את סבלנותם ועשה בסן אלמו כרצונו, ובלילות שמעו אותו מתנודד הביתה ברחובות הנטושים אגב ביצועים גרועים ל"אוֹ סולֶה מיוֹ", ואנשים ששכבו בשלווה על מיטותיהם היו אומרים, "הנה ניק," ומחייכים, כי הוא היה חלק מחייהם.

כולם, ליתר דיוק, מלבד בניו, מריו וּוירג'יל. אחי וירג'יל, מנהל מחלקת ההלוואות בבנק "פֶרסְט נשיונל", היה משוכנע שהתעלולים של אבא הרסו את קריירת הבנקאות שלו. מריו מצדו האשים את אביו בכך שמנע ממנו השכלה גבוהה וכן את האפשרות להיות בנאי וסתת. ואילו אחותי סטלה, היא אף פעם לא הסתירה את מורת רוחה מהזקן – משתיינותו, מהימוריו, מרדיפת הנשים שלו ומאכזריותו אל אמנו. היתה לה יכולת מוזרה מאוד להטיל עליו פחד. די היה במבט רושף מעיניה הכהות, והוא היה מתכווץ כמו כלב. היא אהבה אותו, אבל גם בָּזָה לו, והיתה נחושה לזכור את כל מה שאמא ניסתה אך לא הצליחה לשכוח.

אבל נחזור לשיחת הטלפון של אחי.

אחרי שהתקיף את מריו, התייצב אבא על המדרגות של תחנת המשטרה ונשא נאום לוחמני באוזני הקהל שהתאסף שם. הוא גינה את בוגדנותו של בנו עצמו ובשרו שהביא למעצרו, כינה את השוטרים פושעים על שהתנכלו לאזרח שומר חוק, והוקיע את אמא כשוטה זקנה מטורפת שמציקה לאדם מכובד שרק רוצה לחיות בשקט.

מריו נשנק בשאט נפש כשסיפר איך ניסתה אמא להכחיש זאת בצרחות ונטפלה אל הצופים ומשכה בשרווליהם בעוד הם נסוגים, וחזרה שוב ושוב על סיפור השפתון על תחתוני בעלה. "ככה מתנהג גבר נשוי, תגידו לי?" הפצירה בהם. "מי מכבס לו את הבגדים, מי מנקה לו את הבית, מי מבשל לו ארוחות? זאת התודה שאני מקבלת – שפתון מהפה של איזה זנזונת?"

הקהל התפזר באימה. אפילו אבא נמלט מהסצנה הוולגרית ומיהר במורד רחוב אוֹק וחצה את מסילת הסאתרן פסיפיק אל קפה "רומא", מקום מקלט לאיטלקים מבוגרים ממין זכר.

מריו, נכלם ושותת דם, סייע לאמא לעלות למשאית. לרוע המזל, נגמר המצבר והוא לא הצליח להתניע. כמו פליטי מלחמה השתרכו האם והבן ברחובות העיר עד בית העץ ברחוב פלזנט. מאוחר יותר שאל מריו מצבר מתחנת דלק וחזר למשאית. המשטרה הצמידה דו"ח חניה לשמשה הקדמית. הוא נסע בחזרה לרחוב פלזנט.

ברגע שהגיעה הביתה, החלה אמא לארוז מזוודה, נחושה בדעתה לעלות על אוטובוס לדנוור, שם תיכננה לעבור לגור עם אחותה כרמלינה. היא ידעה שתתקבל בברכה, כי כרמלינה, דודתנו הקשישה, תיעבה את אבי ונהנתה כל חייה לחבל בנישואיו.

באמצע האריזה פרצו אל הבית אחותי סטלה ואחי וירג'יל, לאחר ששמעו ממקורות רבים על הסצנה המבישה מול תחנת המשטרה. אמי, שמעולם לא החמיצה הזדמנות לאלתר דרמה בנוכחות ילדיה, צנחה מיד מעולפת על רצפת המטבח, והחמיצה כך את נסיעת האוטובוס החפוזה והנמהרת לדנוור דרך הרי הסְיֶירה, נסיעה שהיתה עולה לה בייסורים, שכן היא סבלה מכאבי גב ומתכיפוּת הַשתנה כרונית.

קמצוץ שום כתוש תחת נחיריה השיב לאמא את הכרתה, ובהשראתה של בֶּרנַדט הקדושה היא החלה להתנודד ברחבי המטבח ולהביא יין ועוגות ג'נובה לשולחן, שם התפתח דיון על הבעיות שלה עם אבא.

השיחות האלה, זכור לי היטב, התנהלו תכופות זה שנים ואף פעם לא הניבו תוצאה מעשית. עצמות עתיקות נחפרו מקברן ופוזרו סביב, כולם צווחו עד שגרונם ניחר, וכל סערת הרגשות הזאת השאירה לבסוף רק מרירות ועגמומיות. כמו התעלומה של התעברות הבתולה, הבעיה של אבי היתה פשוט בלתי פתירה, נטולת היגיון ועמידה בפני השכל הישר.

אחי וירג'יל רתח יותר מכולם. בסצנה מול המשטרה צפה גם מעסיקו, ג'"ק אייכלדורן, נשיא הבנק, והאיש הנעלה, אזרח של כבוד של סן אלמו, לא רווה נחת. ג'"ק זימן את וירג'יל למשרדו והודיע לו בלי כחל ושׂרק שמעלליהם של מר וגברת מוליס הם כתם על המוניטין של הבנק, ואם ימשיכו בכך תהיה מִשרתו של וירג'יל בסכנה.

וירג'יל הלם על השולחן בבכי וטען נגד אמא ואבא שהם מטורפים, חסרי אחריות חברתית וזוג זקנים רפי שכל שיש לכלוא במוסד.

זה עקר יללות מחודשות מפיה של אמי, שפכרה את ידיה והפצירה באל הטוב שיבוא וייקח אותה. מריו חש להגנתה, גידף את וירג'יל וקרא לו פחדן יבשושי שנוטש את הוריו לטובת מעמדו החברתי.

וירג'יל, שניחן בלשון חריפה, העמיד את מריו על מקומו מהר מאוד בכינוי "צורת הקיום השפֵלה ביותר הידועה למין האנושי – בַּלם רכבת." זה כבר היה יותר מדי. מריו הכה את וירג'יל על פיו, וּוירג'יל גמל לו באגרוף לאף. מיד התחילו מתכתשים בכל המטבח, כשהם הופכים כיסאות, מפילים סירים ומחבתות מהמזווה, בעוד אמא צורחת וסטלה ממהרת לביתה שמעבר לסמטה להזעיק לעזרה את בעלה, ג'ון דימָסיוֹ, הבנאי. עד שחזרה עם ג'ון, הקטטה הסתיימה. וירג'יל כבר הסתלק ומריו היה רכון מעל לכיור המטבח, וטיפל באפו השותת דם בפעם השנייה בַּיום רב האירועים הזה.

השקט הושב על כנו, אבל אמא שבה והציתה את העניינים.

"אז מה אני הולכת לעשות עם התיש הזקן המנוול?" שאלה. זאת היתה דרך מכוערת להעלות נושא שאיש לא רצה לדון בו עוד, וזה כל כך הגעיל את דימָסיו עד שהוא הסתלק מהבית. מבחוץ, מהסמטה, קרא לסטלה להזיז את התחת ולבוא הביתה.

סטלה התעלמה ממנו. "אמא," אמרה, "אין לך שום הוכחה חותכת שאבא בגד בך. זאת בסך הכול ראיה נסיבתית."

אמא הניפה את ידיה בתדהמה. "ראיה נסיבתית? הו, אם האלוהים, הגני עלי מפני ילדַי."

היא כשלה אל חדר השינה וחזרה עם התחתונים המסגירים, הדפה הצידה צלחות וכוסות ופרשה אותם במרכז המפה המשובצת כמין קישוט בוטה לשולחן. הכתמים האדומים המרוחים על מקום המפשעה היו בולטים למדי.

"זה היה שפתון ועוד איך," אמר מריו בטלפון. "נשיקה מאיזה זנזונת."

אחותי סטלה, הנשואה לבנאי האדיב והסורר שלה, התעקשה שמקור הכתם בנוזל אדום לשטיפת פה שראתה בחדר האמבטיה. "זה כל הסיפור – שטיפת פה."

דומה היה כאילו הכתה את אמא באלה. פניה צנחו על השולחן, ראשה נחבט.

"אני כל כך עייפה," נאנקה. "הו, אלוהים הטוב, שחרר אותי מהצלב הזה. אני לא יכולה לסבול יותר. חמישים ואחת שנים השתדלתי, ועכשיו נגמרה לי הסבלנות. אני רוצה לצאת מזה. אני רוצה קצת שלווה בזקנתי. אני רוצה להתגרש."

היא זינקה על רגליה, מחושמלת ממילותיה שלה. "להתגרש, להתגרש!" היא דהרה לאורך הבית אל הדלת הקדמית, במורד מדרגות המרפסת ואל אמצע הרחוב, וצרחה במלוא גרונה, מושכת בשערה.

"להתגרש, להתגרש! אני רוצה להתגרש!"

דלתות נפתחו משני צדי הרחוב ונשים נשפכו אל מרפסות קדמיות, נשים צעירות וזקנות שצפו בשתיקה ובאהדה, כי הבעיות בבית מוליס היו גם הבעיות שלהן שנים רבות.

גברת רומָנו מהבית הסמוך נופפה באצבעה לאות הסכמה.

"את עושה את הדבר הנכון, מריה. תיפטרי מהממזר הזקן!"

מריו וסטלה פרצו החוצה מהבית, אחזו באמא וגררו אותה בחזרה במעלה המדרגות ודרך הדלת הקדמית.

אמא, מלאת השראה במרכז הבמה, חטפה את הטלפון והתקשרה אל הארי אנדרסון, עורך הדין של המשפחה. "שלוף את הניירות, הארי. הפעם אני רצינית. אני מתגרשת מהבהמה."

אנדרסון ניסה להניא אותה, כרגיל, וסטלה חטפה ממנה את הטלפון, אבל אמא לפתה אותו שוב. "אני אחתום על כל דבר, הארי. תכין את הניירות. אני רוצה את הבית. אסור לו להיכנס לכאן יותר. שיישן בַּמחסן כלים. תגיד לו שיבוא וייקח את הבגדים שלו. אני הולכת לזרוק את כל הזבל שלו לסמטה, וזה כולל גם את התחתונים המלוכלכים. את המערבל בטון אני רוצה שהוא יסלק עד מחר מהחצר האחורית, או שאני תורמת אותו לצבא הישע!"

אנדרסון הסכים להיפגש איתה במשרדו למחרת.

"אז כאן זה עומד," סיים מריו בקול רועד ואומלל. "אני לא מאמין שזה הולך לקרות, הנרי! זה סוף המשפחה שלנו. הם לא ישרדו חודש זה בלי זה!"

"זה לא יקרה," אמרתי לו.

"אתה חייב להציל אותם, הנרי. אתה היחיד שיכול!"

יכולתי להבין מדוע הם פוחדים מהגירושים המגוחכים האלה, מהתוהו ובוהו שהם עלולים לחולל בחייהם השקטים בעיר הקטנה. נעוריהם היו מאחוריהם, תקוותיהם לעתיד כבר נכזבו, וגם כך הם כרעו תחת הנטל עם נחילי ילדים דחוסים בבתיהם מקושטי הטיח עם שלושת חדרי השינה והחצר האחורית הקטנה, ובנות בגיל העשרה שמשוועות לחדר משלהן. אם יתגרשו, לאן ילכו אבי ואמי? למי היה חדר מיותר לאכסן אותם?

אכן, לאמא היו תוכניות מהוססות, לא בלב שלם, לחלוק עם אחותה את הדירה בדנוור, אך שותפות כזאת לא היתה מחזיקה גם ארבעים ושמונה שעות, שכן כרמלינה הטיפשה (תמיד באותם שמלה ורדיד שחורים) היתה חולת דלקת מפרקים גחמנית, מרותקת לכיסא גלגלים וזקוקה לטיפול מתמיד, ומלבד זה היתה עריצה גרועה עוד יותר מניק מוליס. אחרי כמה לילות בדירתה המחניקה של כרמלינה אמא היתה חוזרת לסן אלמו בטיסה, לחיות לבדה בבית הרעפים המתפורר ברחוב פלזנט, עם נטייתה להתעלם מדליפות גז בכּירה ולהירדם עם האש בוערת בתנור במלוא עוזה. אבא שלי אולי לא היה מציאה גדולה בתור בעל, אבל לפחות היתה לו תבונה די הצורך להנמיך את הלהבה ולפתוח את החלון כדי לשרוד את הלילה.

והוא? לאן היה הוא הולך אחרי גירושים?

"אתה הבן הבכור," אמר מריו. "הוא הבעיה שלך."

"זה לא יכול לקרות," הבטחתי לו בלאות. "בעל ואישה שחמישים ואחת שנות נישואים קושרות אותם הם בלתי נפרדים, כמו תאומים סיאמים. אם הם ייפרדו הם ימותו, והם יודעים את זה."

"אמרתי לך – היא נפגשת עם העורך דין מחר."

"זה לא יקרה. היא תיפגש איתו, אבל רק בשביל ההצגה. שום דבר רציני."

"שמע, הנרי. יש לך את הבית הנחמד הזה ברֶדוֹנדוֹ ביץ', עם כל החדרים האלה, הילדים שלך גדולים ועזבו את הבית, אתה במצב מצוין, יש לך הרבה מקום, ושאלנו את עצמנו, סטלה ואני, אם היית יכול לעזור לנו עד שהמשבר הזה ייגמר, אולי להוריד לנו את הזקן מהצוואר ולקחת אותו אליך לכמה ימים."

"אני אקח את שניהם."

"אתה לא יכול. הם מדברים על גירושים. הם לא יפסיקו לריב. אתה לא רוצה את זה."

"אני אקח אותם איך שלא יהיה, נשואים או גרושים."

"דבר על זה עם הרייט."

"מה יש פה לדבר? אני האדון בבית שלי."

"רק את ניק. תבטיח לי."

"מריו, זאת שיחת גוביינא. דיברנו יותר משעה, וזה עולה לי."

זעמו שעט לאורך קו הטלפון. "כזה משבר, וכל מה שיש לך בראש זה חשבון הטלפון שלך! כסף, זה כל מה שחשוב לך? אין לך שום רגש לאישה שהביאה אותך לעולם, או לגבר שגידל אותך בעבודה קשה, קנה לך נעליים ובגדים, נתן לך לחם לאכול ושלח אותך לבית ספר? נראה לך שהיום היית סופר אם לא בזכות שני האנשים הנפלאים האלה? תמיד היית מספר אחת. מה איתי ועם וירג'יל ועם סטלה? אתה חושב שנהנינו לראות אותך מקבל תמיד יותר? אתה חושב שנהניתי לקבל תמיד את החולצות והגרביים שלך? הייתי לובש גם את המכנסיים המזוינים שלך אם לא היית כזה נמוך והם היו מגיעים לי בקושי לברכיים. אתה חושב ששכחתי מי קיבל את האופניים, ולא אני או וירג'יל? היינו צריכים לישון ביחד, אני ווירג'יל המפליץ. אבל אתה, הו לא! לך היה החדר הקטן הפרטי שלך במרפסת האחורית עם הספרים שלך והמכונת כתיבה שלך והמנורה המיוחדת. אני לא אשכח את זה, הנרי! אני אף פעם לא שוכח כלום! אני יודע איך אתה חי, צבוע שכמוך. שורץ לך על החוף כל היום, עושה את עצמך איש חשוב רק בגלל שאתה סופר, כותב שקרים וזיבולים על המשפחה שלך בזמן שאני קורע את עצמי כמו איזה פועל מקסיקני בחצרות, שמונה, עשר שעות ביום – ובשביל מה? בשביל כלום, רק צרות וחובות בזמן שאתה רחוק ומחוץ לכל זה, מקשיב לגלים, וכשאני מתקשר לספר לך שאמא ואבא שלך מתגרשים, אתה רק מקטר על החשבון טלפון. בסדר, חבוב. לך תתפגר!"

והוא טרק את הטלפון.

מצאתי את הרייט מתחת לשמיכה על המרפסת הקטנה הצופה אל החוף. קרעי ערפל הזדחלו אל הגדה כמו עדר של דובי קוטב נודדים. הלילה היה קר וחסר ירח, אפילו הכוכבים לא נטלו בו חלק. החלקתי לצִדה מתחת לשמיכה וסיפרתי לה על השיחה עם אחי.

"כל הכבוד לאמא שלך," אמרה הרייט. "היא היתה צריכה להתגרש מהיצור הזה לפני חמישים שנה."

"היא קתולית אדוקה. הם לא יתגרשו."

"אני מקווה שכן. תחשוב על זה, סוף-סוף היא תשתחרר מהנואף הזקן הזה."

"הרייט, היא בת שבעים וארבע…"

"היא תסתדר יופי. יש לה את סטלה ואת האחים שלך, וכמובן גם אתה תעזור. זאת חובתך."

"ומה יקרה עם ניק?"

"מה זה משנה? ממילא הוא תמיד היה רווק."

ניסיתי לחשוב על דרך עדינה לומר זאת, אבל בעצם לא היתה דרך כזאת, לכן רק אמרתי בפשטות, "אני חושב להביא אותו לכאן לכמה זמן."

גופה התקשח מתחת לשמיכה. היא נפנתה אלי ונעצה בי מבט מבועת בעוד החיוורון מתפשט על פניה ומניס מהן כל צבע. מערות עיניה ניבטו בי כמו נוף ארקטי קפוא ודומם, ונשימתה נעצרה.

"מתחיל להיות קר," אמרה. "נראה לי שאלך להכין משהו חם לשתות."

דומה שהכינה לא מעט משקאות, כי כשישבתי מול מכונת הכתיבה שלי כעבור שעה, היא הופיעה בפתח כמו רוח רפאים, בחלוק לבן ובחיוך רועד, סיגריה בידה האחת ומשקה באחרת.

"שיניתי את דעתי," אמרה בתשובה למבטי. "הם לא צריכים להתגרש, אמא ואבא שלך. אין בזה שום היגיון."

"ברור שלא."

"כדאי שתיסע לסן אלמו, הנרי. דבר איתם."

"ניסית פעם לדבר עם אבא שלי?"

"עם אמא שלך. בסופו של דבר זה הרעיון שלה."

"שינית את דעתך כי את לא רוצה שאבא שלי יהיה כאן?"

"נכון מאוד. יותר טוב שתיסע לשם לפני שהם יעשו משהו טיפשי. שניהם מוזרים ואתה יודע את זה."

היא צדקה. השבט שלנו היה פזיז, בלתי צפוי, נוטה להחלטות נמהרות ולחרטה איומה. גם אם אמי היתה מוותרת על רעיון הגירושים, אבי היה עלול, לשם נקמה, לעזוב את הבית ולהופיע פתאום ברֶדוֹנדוֹ ביץ'. הרייט הלכה אל הטלפון בנחישות מרה, והכבל המאריך נמתח מאחוריה כשהביאה את המכשיר לשולחני.

"תתקשר לאחיך. תגיד לו שאתה בא."

חייגתי לסן אלמו. מריו ענה כל כך מהר, שידו ודאי היתה מונחת על השפופרת, כאילו חיכה לשיחה.

"מה אתה רוצה עכשיו, לעזאזל?" נהם.

אמרתי לו שאטוס לשם למחרת בבוקר.

"מה זה עכשיו, מין תרגיל?"

"שום תרגיל. אני חושב שאני צריך לבוא, זה הכול. אני אבוא בטיסה של אחת-עשרה. בוא לפגוש אותי בסקרמנטו בשתים-עשרה."

"מה קרה ששינית את דעתך, הנרי?"

"כל מיני סיבות."

"הרייט?" צחק. "בטח."

"שתים-עשרה בצהריים. שדה התעופה של סקרמנטו."

"אני אהיה שם."

הנחתי את השפופרת ונשאתי את מבטי אל הרייט. היא חייכה וניגשה אלי. היא עמדה מאחורַי וכרכה את זרועותיה סביב מותנַי. "תודה," אמרה והחליקה את ידיה למטה מטבורי אל תוך מכנסַי. היא ליטפה אותי, הכניסה את קצה לשונה לאוזני, לחצה בעדינות וגיפפה אותי בעשר אצבעות נבונות, מעוררות, שניגנו פוגה לזיון על החליל שלי, וכשהתנשמה, "בוא נעשה את זה," מיהרתי אחריה לחדר השינה ונאבקתי בפיג'מה שלי, לקלף אותה מעלי לפני שהמוזיקה תיפסק פתאום, כפי שקרה לעתים קרובות בחודשים האחרונים.

כמו זוג נחשים התפתלנו זה סביב זה, לקול נשימתה הקטועה. "תעשה משהו בשבילי!" התחננה, ואני, שחשבתי שאולי היא רוצה שאלקק לה, אמרתי, "כן, כל דבר, מותק. כל דבר!"

"כשתהיה בסן אלמו, תבטיח לי שתלך לבקר את אמא שלי. היא השתנתה, הנרי. עכשיו היא מחבבת אותך."

די היה בכך. החליל התרופף, המוזיקה נדמה, ואני התמלאתי זעם.

"לא," אמרתי והתרחקתי ממנה, וקמתי מהמיטה.

"מה קורה לך?"

התביישתי להגיד לה שהמרירות הנושנה עדיין מכרסמת בי. איך יכול אדם בוגר, רחום לכאורה, עירום לגמרי, לומר לאשתו, "אני שונא את אמא שלך"? אילו הייתי לבוש אולי הייתי אומר זאת. במקום זה הלכתי לארון המצעים, חטפתי לי שמיכה והלכתי לישון על הספה.

למחרת בבוקר עברנו זה מול זה בפרוזדור.

"בוקר טוב," אמרתי.

"מה כל כך טוב?"

הלכתי לחדר האמבטיה להתגלח. הפנים שנשקפו אלי מהמראה היו פניו של מטורף שנמלט ממוסד. הימים שוב לא הביאו שלווה אלא כיעור – נימי הדם בעיני, תחילתה של פימה. הצצתי במיטה הסתורה מההתעלסות הפגומה של אתמול, בכריות המעוכות, בסדינים המקומטים. זכרתי שראיתי אותם בדיוק כך בחדר השינה של הורי כשהייתי בן שבע, ושנאתי את אבי על כך, על ריח הסיגר המצחין שלו, ומכנסי העבודה שלו הזרוקים, מעוותים, על הרצפה, וזכרתי את התשוקה להרוג אותו.

אין תגובות עדיין ל “חבורת העינב / ג'ון פנטה / קטע ראשון”

השאר תגובה