20 פברואר

זבובים / אהרן מגד / קטע ראשון

נכתב ע"י 2 תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

פצעי אוהב

בן 61 אני היום, וזה שתים-עשרה שנה הנני בעליה של חנות ספרים זו, יד שנייה, שהוריש לי בעליה הקודם, אשר זלדקין ז"ל. איש יקר, שהיה חשוך בנים וערירי, שלצדו עבדתי, כעוזר, כשוליה, כתלמיד, אפשר לומר, מאז גורשתי מדירתי הקודמת ברחוב העבודה. "קדם" היה שמה של חנות זו, ואני שיניתי אותו ל"שפן הסופר". שם מגוחך לכאורה, אך מפתה יותר, לטעמי. "שפן הסופר?" צחק לוינשטיין, בעל המספרה הסמוכה, כשנשא עיניו אל השלט שקבעתי מעל לחלון הראווה, "זה מהתנ"ך?" "כן," אמרתי, "סופר המלך." "ואתה השפן?" "אני הסופר." "סופר משתפן!" צחק ופנה לחזור למספרה שלו, שעומדת ריקה מלקוחות רוב שעות היום. לפעמים יוצא מתוכה טיפוס מהוגן, מסופר למשעי ומדיף בושם גילוח, נכנס לחנותי, סוקר במבטו את המדפים סביב-סביב כמי שמתבונן בדיוקנאות שאינו מכיר אף אחד מהם, לא אומר מילה ויוצא.

יום אחד, כשנכנסתי למספרה של לוינשטיין וישבתי על הכיסא מול הראי כדי שיגזוז את שערי המתקלש, התחיל לחקור אותי, תוך כדי ספסוף המספריים מעל לראשי, מי אני, היכן נולדתי, מאין באו הורי, האם אני נשוי? לא, אינני נשוי. גרוש? אלמן? ילדים? "שנים-עשר", אמרתי, "כמספר שבטי ישראל". לוינשטיין הצטחק, עבר אל עורפי, לכסח במגזזה חשמלית את ספיח שערותי, ואמר שהוא מכיר אישה בגילי, בתו של סלוצקי, אני יודע בוודאי מיהו סלוצקי זה, בעל סוכנות פיאט ביצחק שדה. סלוצקי מסתפר אצלו בקביעות כבר עשר שנים, אז בתו, אלמנה כבר שבע שנים, היא אישה יפה ופיקחית, שני ילדים נשואים, וגם קוראת ספרים. אולי אני מעוניין להיפגש איתה? לא, אמרתי, לא מעוניין. "מדוע לא? תכיר אותה, מה אכפת לך, אישה עם הרבה כסף". אמרתי שאני לא מעוניין להכיר אישה עם הרבה כסף. בכלל לא מעוניין להכיר אישה עם כסף. "בכלל לא מעוניין להכיר אישה עם כסף?" צחק לוינשטיין והשבית את המגזזה שלו לכמה רגעים. "מה רע בכסף?" "אני לא צריך כסף", אמרתי. לוינשטיין בחן את פרצופי שבראי, וכשהוא מכסח את פאת שערי, אמר: "ואהבה אתה גם כן לא צריך?".

"אהבה? מה זאת אהבה? אני פצוע אהבה…" צחקתי. הספר נשא רגע את עיניו אל הראי כתוהה עלי. רצה, כפי הנראה, להוסיף משהו, אך מיד המשיך במלאכתו.

הספרים האלה, העומדים צפופים על גבי מדפים בשני חדרים, קדמי ואחורי, מהם נדירים ביותר – כמו התנ"ך הפוליגלוטי משנת 1754, ובו תרגומים סימולטניים לחמש שפות, בצד העברית – הם עכשיו כל עולמי, הם נשמת אפי, פשוטו כמשמעו, כי את ריח דפיהם אני נושם, ואותיותיהם רוחשות בראשי בלילות. אני מנסה להעיף אותן מעלי, והן כאילו מזמזמות השבעות באוזני.

העובר ברחוב ומתעכב לכמה רגעים לפני חלון הראווה הקטן של חנות זו, כי לוכדים את מבטו כותרים של ספרים שמעירים בו נימה של זיכרון מימים רחוקים, כמו "כעשב השדה" של מרדכי טביב, או "הריאליזם בספרות" של גיאורג לוקאץ', או "אהבת ציון" של אברהם מאפו, או "ז'אן כריסטוף" של רומן רולן, ומבעד לשמשה הוא רואה את בעל החנות, היושב מאחורי המכתבה שלו, העמוסה בספרים ישנים, זה על גבי זה, והוא רכון על מחברתו ורושם בה משהו – שואל הוא בלבו: האיש הזה, שאניצי שיבה זרוקים בשערו, ומשהו מוזר משוך על פניו, כאילו הוא תמה על עצמו, האיש הזה, מה יש לו לעשות כל היום? רוב הזמן הוא יושב בטל בוודאי, בוהה לפניו או מעלעל הנה והנה בספרים שעל מדפי חנותו. ואם יש מי מן הסקרנים האלה שמכיר אותי מתקופת הזבובים שלי, כשהייתי מכור לעולמם הנסתר – מה לך ולזבובים, תמה עלי המורה עמירם כשנפגשנו באזכרה להורי, ולא אשכח את הבעת הרחמים שעל פניו – ודאי הוא משתאה: האם זה האיש שיצא לו שם של אהבל השוגה ברעיונות הבל? ואני עצמי, לפעמים מתחשק לי לצלצל אל דודתי החסודה הלנה, מי שהיתה מנהלת סניף בנק לאומי לישראל, ואחר כך בכירה בבנק מרכנתיל-דיסקונט, ולהזמין אותה לבוא הנה, עם ארנקה הנחשי ועם מחרוזת הבהט התולעית שלצווארה, בת למעלה משמונים היום, ולראות במו עיניה את "סרבן העבודה" שגרם לה בושות בשנים שהיתה אפוטרופסית שלו, והנה, מי היה מאמין… כי למעשה, משעה עשר בבוקר, שבה אני פותח את דלת החנות, ועד שמונה בערב, שבה אני נועל אותה על מנעול ובריח, ידי מלאות עבודה. אני רושם את הספרים שמביאים לי ואת אלה שקונים ממני, כמה אני משלם וכמה מקבל, ומעתיק את המספרים, לרבות המע"מ, לספר תקבולים ותשלומים, לצורך הדוח השנתי למס הכנסה, מלאכה המאוסה עלי אך היא הכרח לא יגונה, כמו שמסביר לי רואה החשבון הוותיק של זלדקין ז"ל; ועיקר עיסוקי הוא בטיפול באנשים הבאים לשאול על ספר כלשהו, שלעתים קרובות משתהים בחנות חצי שעה ויותר, כי מחפשים ומחפשים ויש מהם שאינם יודעים מה הם מחפשים, או שאפילו אינם זוכרים את שם הספר שהם מחפשים ורק סימנים מטושטשים שלו בזיכרונם, ועלי לצאת בעקבות זיכרונם זה כדי לדעת מה הם מחפשים. לכאורה יש בזה הטרדה שעשויה להוציא אדם שפוי מן הכלים, אך לאמיתו של דבר, אני נהנה מעיסוק זה, כי רבים מן הבאים לחנות הם אנשים יודעי ספר ושוחרי דעת, ואני שמח לעמוד ולשוחח איתם, כמו זלדקין המנוח בשעתו, על התיאולוגיה של שפינוזה, למשל, או אם היה יוספוס פלביוס בוגד בעמו או דורש טובתו; או אם יוסף חיים ברנר היה ציוני או רק "אובד עצות" כפי שהוא מכנה את המספר ב"מכאן ומכאן"; והאם יש הוכחה מדעית לתיאוריה של "אפקט החממה"…

אתמול בבוקר, כששמעתי ברדיו את הידיעה על ההפשרה המואצת של כיפת הקרח בגרינלנד, ואיך התושבים המעטים של אזור הקוטב הזה נמלטים על נפשם, כי מפלס המים עולה ללא הפסק ומאיים להטביע את האיגלואים שלהם ואת כלביהם ואותם עצמם, רציתי לצלצל אל אלדד, ידידי מאז התיכון, ולומר לו: אתה זוכר את השיחה שהיתה לנו במסעדה הצרפתית לפני כשלושים וחמש שנה, כשהתרעתי על ההתחממות המהירה של כדור הארץ, והזהרתי שהכרחי להשמיד את כל מפיקי האנרגיה מזהמי האטמוספרה, ואמרתי וחזרתי ואמרתי שהעניין דחוף ביותר, כי עומדת להתחולל שואה עולמית, ושאלתי מדוע איננו עושים דבר, וכמו בימים ההם, ערב השואה של עמנו, אנחנו עומדים מנגד וחובקים ידיים מול העיירה הבוערת… אתה התייחסת בזלזול לדברי, שאלת מה הפאניקה הזו שתקפה אותי כאילו אנחנו צפויים להשמדה עוד הלילה. עכשיו אתה נוכח כמה צדקתי, ואיך הנבואה השחורה שלי מתגשמת בעצם הימים האלה?

אבל אין טעם שאצלצל אליו. לאחר מות אביו לפני כעשר שנים, בא הוא במקומו כמנכ"ל הברת הביטוח גמלא, בנה לו ארמון רב תפארת בקיסריה, ומאז ברית המילה של בנו, זה הראשון בין השלושה, אריאל שמו, אם אינני טועה, לא הזמין אותי אף פעם אחת לביתו, גם לא טילפן אף פעם לשאול לשלומי.

2 תגובות ל “זבובים / אהרן מגד / קטע ראשון”

  1. להגיב זבובים says:

    […] לקריאת קטע מן הספר. […]

  2. להגיב גיאורגי זלדקין says:

    שלום!
    קראתי ברפרוף את מה שכתבת אחרי שחיפשתי את שם משפחתי בגוגל.
    לא בדיוק הבנתי אם מה שכתוב הוא יצירה ספרותית או מקרה אמיתי
    בכל מקרה…שם משפחתי נדיר ועניין אותי לדעת אם יש מישהו שבאמת קראו לו "אשר זלדקין" ואם לא, מאיפה הבאת את שם המשפחה. זה יכול להיות נחמד לגלות שורשים שלא ידענו שיש.
    תודה רבה! :)

    תוכל לכתוב לי באימייל או בפייסבוק sab_fan@walla.co.il
    George Zeldkin

השאר תגובה