20 פברואר

מסע חיפושים / איל חלפון / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

פרק 1

צעד ראשון

(מקיבוץ דן עד מצודת ישע)

חשבתי ללכת עם אבא שלי את הקילומטר הראשון. אז חשבתי. פעם גם חשבתי שנספיק ללכת ביחד לראות משחק כדורגל באצטדיון ומבלי. לא משנה מי נגד מי, העיקר שזה יהיה בוומבלי, עם יציעים מלאים, עם צעיפים צבעוניים ושמים אפורים, ואם אפשר אז גם שישירו שם כמו שצריך את "אלוהים נצור את המלכה". אבא שלי, שנולד בטריפולי ועבד כל חייו במפעל לייצור ריבה, אהב לשמוע את השיר הזה, והייתי בטוח שלפחות פעם אחת נשמע אותו ביחד, בוומבלי. אז חשבתי. ממש כמו עם הקילומטר הראשון בשביל ישראל.

יש דברים שאם אתה לא עושה אותם בזמן, אתה יכול לשכוח מזה, כבר לא תעשה אותם. לא היינו בוומבלי, גם לא נהיה, לא ביחד, וגם אין סיכוי שאבא שלי יצליח ללכת קילומטר ברגל. אולי עד השלט הוא יצליח להגיע, עד הסימון הראשון של השביל, וגם זה משהו. ואמא שלי בוודאי תלך איתי עד עיקול הדרך, יותר מקילומטר, עד שתיאלץ לחזור ולדאוג שאבא שלי ימצא את דרכו למושב המכונית, ובטח תחשוב שוב, ובצדק רב, על המחיר היומיומי שהיא משלמת מפני שמישהו אחר חולה. אין ספק, לפני עשר שנים הכול היה הרבה יותר פשוט. היינו הולכים ביחד לא רק את הקילומטר הראשון בשביל אלא הרבה יותר, יום שלם יכולנו ללכת ביחד. שלא לדבר על לפני עשרים או שלושים שנה. כן, הכול היה נראה אז לגמרי אחרת.

מחר אני בן ארבעים ותשע, בשנה הבאה בן חמישים. יש לי שנה לגמור צעידה לאורך שביל ישראל. תשע מאות וארבעים קילומטר, מדן ועד אילת. ואם לדייק: מבית אוסישקין בכניסה לקיבוץ דן ועד לשפת הים, סמוך למעבר הגבול בטאבה. מאסף פרטי לאורך שביל מסומן, שבו לא רק אבדוק אם אני עוד מסוגל ללכת, אלא בעיקר — אם יש לי עם מי ללכת. עברתי על שמות ורשימות, חיפשתי באתרי חבר'ה וחבר'ס באינטרנט, סימנתי ומחקתי, נזכרתי ונזכרתי. טילפנתי לחברים מהצבא, מהתיכון, מהשכונה, לכאלה שהכרתי ואהבתי, הכרתי ושכחתי, איבדתי בנסיבות כאלה ואחרות, וגם לכאלה שאיתם אני נפגש אפילו מדי שבוע, אבל אף פעם אין לנו זמן ליותר מקפה, סיגריה ומה העניינים.

הצעתי לכל אחד מהם להצטרף לחלק מהדרך. באופן מפתיע, הם לא מיהרו לטרוק בפני את הטלפון. הם כן שאלו, כולם ללא יוצא מהכלל, אם יהיו עליות. מילא שלא התראינו כל כך הרבה שנים, הם ודאי אמרו לעצמם, אבל עכשיו הוא גם הולך להרוג אותנו באיזו עלייה רצחנית? כמעט כולם ניסו לברר מהו הקטע המישורי ביותר, והאם הם יכולים להצטרף רק לירידות. רק להפסקות הקפה, רק לנקודת הסיום?

בערב שלפני היציאה לדרך הרמנו, אני ומשפחתי הקרובה, כוסיות לחיים במסעדה צפונית נאה ששמה נחלים. סיגל, זוגתי, יצאה ידי חובתה ואמרה שהיא מאחלת שבשנה הבאה נרים כוסית באילת, כולנו ביחד. כמו שזה נראה באותו ערב, ספק רב אם זה יקרה. האווירה לא היתה משהו, וזה רק ילך ויידרדר בהמשך. אמא שלי, שהגיעה לגיל שבו היעלבויות מפרנסות את יומה, היתה חמוצה כי בחרנו במסעדה בלי להתייעץ איתה. סיגל ואני היינו בתחילתו של משבר שהעמיד בספק את המשך חיינו המשותפים. הילד שלנו לא רצה לאכול כלום חוץ ממנה אחרונה, ואבא שלי בהה בחושך שנשקף מהחלונות שמעבר לשולחנות, ותהה מתי כבר יוכל לחזור הביתה ולבהות שם בחושך מוכר לו יותר.

קמנו מאוחר בבוקר, יום שבת, ויצאנו לדרך. שביל ישראל מתחיל, וגם נגמר, יהיה אשר יהיה כיוון ההליכה, באופן הסתמי ביותר שניתן להעלות על הדעת: כביש, חניון ושלט פח. לפחות לא היו שם אנשים נוספים, ויכולנו לחשוב שהשביל פינה את עצמו לכבודנו. אבא שלי אכן הגיע עד השלט. אמא שלי עד עיקול הכביש הסמוך. יש לנו תמונה משפחתית למזכרת, גם זה משהו. סיגל, אני וילד בן ארבע, הילד שלנו, יותם שמו, המשכנו בדרך לנחל שניר.

השעה הראשונה היתה מאוד נחמדה ונעימה. היא גם האחרונה באותו יום שהיה אפשר לומר עליה משהו טוב. אחריה כבר היה חם מדי, והילד התעקש לעבור לכתפיים. אחרי חצי שעה של נדנודים, נשברתי. אחרי עוד שעה של הליכה, אמא שלי התקשרה לשאול מה קורה, למה אנחנו לא מגיעים לנקודת המפגש שקבענו? אנחנו לא מגיעים, כי אחד מאיתנו הולך כשעל כתפיו ילד בן ארבע ששוקל כמו ילד בן עשר. אנחנו לא מגיעים כי עצרנו הרבה יותר ממה שתיכננו, ואנחנו לא מגיעים כי חשבתי שקבענו באחת ועכשיו רק שתים–עשרה.

שוב, לא הבנו זה את זה. חמישים שנה, ובעניין הזה — כלום לא השתנה. היא אמא שלי, אמא נהדרת ודואגת, אני הבן שלה, ונחת כבר לא תהיה לה. כשכבר הגענו לגשר שניר, שם קבענו להיפגש, כולם היו ארוכי פנים, וחגיגיות הערב הקודם, שכאמור לא היה הכי חגיגי בעולם, התנדפה והצטרפה ללחות שעטפה את אצבע הגליל.

בנקודת המפגש עמדו עשרות אנשים בתור לקיאקים כאלה או אחרים על הירדן, רפטינג קצר מועד וצווחני להחריד על מים לא ממש סוערים. עשרות אנשים אחרים עמדו בתור לגלידה או לכריך במזנון שממול. מאות מכוניות עמוסות צידניות ואוהלים מתוצרת סין נסעו מפה לשם בתקווה חסרת סיכוי למצוא קצת שלווה. אוטובוסים פרקו מטיילים שמיהרו לחפש פינת צל.

סיגל הציעה שאוותר ואמשיך ביום אחר, תראה איזה בלגן מסביב. את יודעת מה, אמרתי לה, כעוס ונחוש לסיים לפחות את היום הראשון במסע כפי שתיכננתי אותו, למה שאתם לא תיסעו הביתה ואני אמשיך לבד. אתה יודע מה, היא אמרה, בסדר. איך שאתה רוצה. כזאת היא זוגתי, אישה של שני גוונים: שחור ולבן. של דברים שנעשים בדרך שלה, או שאין לה בהם שום עניין. מילה לא נכונה, תגובה נמהרת, יגבו מחיר מיידי. אמרת שניסע הביתה, הנה אנחנו נוסעים. שלום ולהתראות. להדליק לך דוד כשתחזור או שגם את זה תעשה לבד?

והם אכן נסעו. סיגל, הילד שלנו ואבא ואמא שלי. יכולתי רק להתנחם בידיעה שאת מנת התוכחה מאמא שלי, על מאמציה הרבים וחוסר ההתחשבות המתמשך שלנו, תספוג סיגל לבדה. לכמה דקות זה עזר, אחריהן כבר התחלתי להצטער שלא שמעתי בקולה של זו שנסעה הביתה. ברור שהיא צדקה, היא תמיד צודקת. מי צריך ללכת על כביש לוהט, ביום שבת של פרוץ חופשת הקיץ? מי ידע שמהצומת שבו נפרדנו ועד נקודת הסיום בחצר תל חי אין טיפת צל, והעניין היחיד בדרך הוא אינספור שלטים מאולתרים ומכוערים של יוזמות נדל"ן מרתיעות ("הגשם חלום: דופלקס עם נוף!", "הכפר היווני, וילות צמודות קרקע בגליל!!!"). נשענתי על אחד מאותם שלטים, נדמה לי שזה היה זה של הכפר היווני או משהו עם המילה "טוסקנה", אכלתי את הסנדוויצ'ים שהיינו אמורים לאכול כל המשפחה ביחד, ויותר לא עצרתי עד שהגעתי למרגלות האריה השואג.

כשהייתי ילד, מנהל בית הספר שלנו — פדגוג דגול שאיפשר לנו מדי בוקר לבחור בין עמידת דום לשירת "התקווה" או לצלילי "חיילים אלמונים" של יאיר שטרן — היה מוביל אותנו לכאן בכל י"א באדר. היינו מיטלטלים שעה ארוכה בטיוליות לא נוחות, מבוססים בבוץ, וטרומפלדור כבר יצא לנו מהאוזניים. "טוב למות בעד ארצנו" היה סוג של ברכת בוקר במסדרונות בית הספר ההוא, וברור שעכשיו אין לי חשק להיות כאן ולו רגע אחד נוסף. חלצתי נעליים והתקשרתי לסאונדמן שעבד איתי בסרט תיעודי שצילמתי שנה קודם באתיופיה כדי שיבוא ויאסוף אותי.

הסאונדמן, חיים שפיר שמו, גר בקיבוץ שדה נחמיה הסמוך, וכעסק צדדי להשלמת הכנסה הוא בנה צימר על הדשא מול הבית שלו. צימר פרטי על דשא הקולקטיב. יש דבר כזה. טלטלת ההפרטה ניערה את הרעיון הקיבוצי ויצרה רסס יוזמות מפתיעות למדי. די פינטזתי איך אני נזרק לי בצימר, ממלא מים באמבטיה, פותח בקבוק בירה ושוכח מכל הפתיחה הלא ממש מוצלחת של ההליכה שלי.

הבעיה היתה שהצימר היה תפוס. הסאונדמן הרי לא ידע שעננת באסה משפחתית מהזן הרגיל תשלח אותי לחפש סידורי אירוח כבר בתחילת הדרך. לא נורא, אמר הסאונדמן, יש לו מפתח לחדר המתנדבים ואני אוכל לישון שם. בינתיים, בוא נלך לראות משחק כדורגל.

ישראל שיחקה באותו ערב נגד אירלנד או צרפת, לא זוכר מי. אחד מאותם משחקים בקמפיין עתיר תוצאות תיקו הרואיות בדרך לאי–העפלה נוספת למפעל זה או אחר. מה שאני כן זוכר, זה שגם הצפייה במשחק היתה חלק מיזמות ההפרטה. מישהו, חבר של הסאונדמן, פתח, במה שהיה פעם מחסן או מוסך, בר קטן עם בירות ובייגלך, הביא מסך ענק ומקרן, ועשה כמה לירות מכל מיני אנשים שמאז הבוקר עמדו בתורים שונים כדי להיות קצת בטבע. עכשיו הם גם יכלו ליהנות קצת מהחיים.

התיקו הגיעו לסיומו, והסאונדמן הראה לי את השביל שמוביל למגורי המתנדבים. כשהגעתי לשם גיליתי ששכחתי את המפתח לדלת במועדון של יזם הכדורגל. לא היה לי כוח לחזור וגם לא ממש זכרתי איפה זה. טיפסתי על ספסל, הזזתי חלון רשת תקוע ונכנסתי פנימה.

ריח עז קידם את פני. רק אז עלה במוחי שמה מתנדבים ואיזה מתנדבים, מתי היו פה בפעם האחרונה מתנדבים? בשנות השמונים? אולי אחד או שניים בשנות התשעים? זהו, מאז המקום סגור, עם כמה גרביים מסריחים, תחתונים ישנים וסדין, שכמו שאר הפריטים בחדר נשאר מאותם ימים. מזל שאשתו של הסאונדמן התעקשה לתת לי סדין וציפה נקיים. התעטפתי בהם, נשארתי בבגדים ליתר ביטחון ונשכבתי על המזרן. היום בדיוק מלאו לי ארבעים ותשע שנים. לילה טוב ויום הולדת שמח.

***

למחרת כירסמתי בחברתו של חיים הסאונדמן כמה בורקסים בקרית שמונה, והלכתי עוד עשרים קילומטר רק כדי לנסות ולשפר במשהו את הפתיחה העגומה. מה אני אספר בבית, שהיה חרא? שישנתי בלילה על מיטה ולצדי גרביים משנות השבעים? אז טיפסתי אל מצוק רמים, צפיתי בקירות סלע שנראו כחלונות לתקופות גיאולוגיות שונות, עברתי ליד חוות עזים מבודדת ויפה וירדתי אל נחל קדש, שהפתיע בדופנותיו הזקופות עם סולמות ויתדות לטיפוס.

משם עליתי למצודת ישע, שנקראת גם מצודת כ"ח, על שם עשרים ושמונה הלוחמים שנפלו בשלושה ניסיונות לכבוש אותה. זהו אחד הפרקים ההירואיים במלחמת העצמאות. דודו משירו של חיים חפר נהרג כאן, נהג אוטובוס ממנחמיה זכה בציון לשבח אחרי שחילץ לוחמים כשהוא נוהג כל הדרך במשוריין שנתקע בהילוך אחורי, נערים בני תשע–עשרה רצו חשופים לאש כדי להגיע אל חבריהם הפצועים. המושגים רעות ואחוות לוחמים נטבעו פה בדם. רבים מהנופלים היו בני הכשרת דפנה, שאמא שלי היתה בין הממתינים לבואם כגרעין ממשיך לקיבוץ יראון. הבטחתי לה להניח פרח על קבר האחים שבמצודה, וכך עשיתי.

בשלב הזה כבר היה לי ברור, שלפני שאני עושה צעד נוסף על שביל ישראל, אני קודם כול חייב זוג נעליים נורמליות. נעלי התעמלות הן דבר נחמד לטיולי שבת, ופה יידרש ציוד מקצועי מעט יותר. כזה שמוכרים בחנויות עם שמות כמו "מסלול", "מסעות" וכמובן — "למטייל", מפלצת שופינג לתרמילאים.

עליתי על אוטובוס מאסף ונסעתי היישר לדיזנגוף סנטר. ממילא טיול כזה, עם התחייבויות בבית ואלף ואחד תיאומים עם חברים ישנים, לא יהיה רציף ויחייב השהיות ופסקי זמן. אז הפסקה זו היא לכבוד הנעליים.

הפעם האחרונה שבה נכנסתי לחנות לציוד מטיילים היתה ערב צילומי סרט בחורף קר ברמת הגולן. חשבתי שכדאי לקנות שם גופייה או גטקעס ללבוש מתחת לג'ינס. החוויה בחנות היתה די דומה לזו של ביקור בסופר פארם רגע אחרי שנולד לך ילד ראשון: אתה נרגש, המום ומוכן לעשות הכול בשביל הרך הנולד. דהיינו, לקנות כל מה שהמוכר ישים לך בסלסילה. יצאתי משם עם ביגוד תרמי למשלחת מחקר בקוטב הדרומי. עד היום יש לנו בבוידעם סטים של בגדים שיתאימו לעידן הקרח. העידן עצמו, לא הסרט עם החיות המצוירות.

המוכרים בחנויות הללו תמיד עושים עלי רושם של מי שלא רק שחזרו הרגע ממסע בהרי ההימלאיה או בלב האמזונס, אלא כמי שבאמת ובתמים עומדים גם להצטרף אלי למסע, וכשותפים נאמנים לדרך הם רק ממליצים ומייעצים מה כדאי לקחת איתנו בתרמיל. את הכובע הזה ודאי, את כפפות הפליס גם, מעיל סערה בהחלט, וגופייה מנדפת זיעה שומרת חום, עבודת יד עם תו תקן אלפיני, במחיר מציאה של 320 שקל ליחידה. עד שהגעתי לקופה מצאתי את עצמי עם אוהל ושק שינה ארקטי. "לך תדע מה יהיה שם ברמת הגולן," רמזה המוכרת בטון מדאיג ומעורר ספקות לגבי כשירות בתי ההארחה או דרכי הגישה אליהם.

הפעם הגעתי נחוש שלא ללכת שבי אחר מוצ'ילרים חביבים בעמדתם החדשה כמקדמי מכירות. לא, לא. אני, רק בשביל נעליים באתי. הכי פשוטות שיש. שום דבר אחר לא, אל תראו לי ואל תספרו לי. והם באמת לא הראו ולא סיפרו, וכבר עמדתי להכניס זוג נעליים די בסיסיות לשקית וללכת. אבל מה לעשות ובדיוק באותו יום היה שם איזה מבצע של חברת טלפוניה בינלאומית, שאיפשר לך, אם רק תתחייב להשתמש בשירותיה בשנה הקרובה, ובתוספת קטנה של מאה וחמישים שקל בלבד, לשדרג את הנעליים שלך לליגה אחרת לגמרי. איטלקיות, עם בולמים, עם רצועות אוורור, עם חיישנים אלקטרומגנטיים. טוב, אולי בלי חיישנים, אבל עם כל השאר בוודאי. אז מה, לא לקחת כזאת מציאה?

בטח שלקחתי, בלי לעצור לרגע אחד לחשוב מה הקשר בכלל בין טלפוניה לנעלי הליכה. והרי יש לי התחייבות לחברת טלפוניה אחרת לשלוש שנים. לא משנה, לקחתי, התחייבתי, זהו זה. ושום דבר נוסף. חוץ מגרביים, כמובן. תרמיים. שני זוגות. אתה יודע מה, שיהיה שלושה.

הביתה כבר הגעתי עם שקית די גדולה של ציוד. שתי שקיות, למען האמת (כי רק התרמיל החדש — זה שהמוצ'ילר החביב אמר שבזכותו הוא צלח את מדבר גובי ואנשים חוטפים אותו מהמדפים — רק הוא, התרמיל, תפס שקית נוספת). יחד עם גזייה חדשה, ממוזערת, זאת אומרת קטנה בשלושה סנטימטרים מזו שכבר היתה לי וקלה ממנה בהרבה, כמעט במאתיים גרם. ועם שקית שתייה בילט–אין לתרמיל, כי מה, אני האדם הקדמון שמסתובב בדרכים עם מימייה או בקבוקי מים? היום כבר אף אחד לא הולך בלי שקית נוזלים, שנראית בדיוק כמו אינפוזיה של חובש ומגיעה עם אחריות לשלוש שנים וטיפול שנתי במוסך לשקיות מסוגה.

וגם אף אחד לא הולך יותר עם סתם פנס כיס. פנס כיס זה לילדים קטנים, ומה שאתה צריך, אמר המוכר ומיד פרש לפני מבחר דגמים מרשים, מה שאתה שצריך זה פנס ראש, עם מנורות לד. יש לד 2, ויש לד 4, יש מהבהב ויש מנצנץ. יש מתוצרת סין, שאת זה הוא אפילו לא מראה לי, ויש גרמני ויפני, למרות שאתפלא, אבל המילה האחרונה היא דווקא של חברה אנגלית שמתמחה בתאורת לד למטיילים. 280 שקל, בלי בטריות. וזה מה שיש לי עכשיו בתרמיל, זאת אומרת אם אצליח למצוא אותו מתחת לכל שאר המציאות שרכשתי.

כשנכנסתי לסלון, זו שבפעם האחרונה נראתה מפנה אלי את הגב הציצה בתכולת השקיות, בדקה את המחירים, אמרה שלפחות חצי מהם היא משיגה פה למטה, ברחוב הרצל ברמת גן, בחצי מחיר, והודיעה שברגע זה הסתיים הווטו שהטלתי על רכישת נעליים חדשות. אם לי מותר, אז גם לה. וכבר הרבה זמן היא שמה עין על מגפיים איטלקיים מהממים, ורק חשבה לחכות עד שיהיו במכירת סוף עונה. עכשיו היא כבר לא צריכה לחכות. חשבתי להגיד משהו על הדיל עם השיחות הבינלאומיות, אבל היתה לי תחושה שזה עלול רק להחמיר את מצבי.

עשיתי אמבטיה חמה, אחר כך פרשתי את הציוד על השטיח בסלון ועברתי על כל מה שיש ואיך זה ייכנס לתרמיל, ובסוף התקשרתי לחבר הראשון שאמור להצטרף אלי כדי לתאם סופית איך ואיפה ניפגש. קבענו, הוא מאוד שמח ומצפה להליכה, ויש לו רק בקשה קטנה: כבר שנים איש לא קורא לו בשם שאני מכיר. יש לו שם חדש: ארצֶ'ן.

תגובה אחת ל “מסע חיפושים / איל חלפון / קטע ראשון”

  1. להגיב מסע חיפושים says:

    […] לקריאת קטע מן הספר. […]

השאר תגובה