20 פברואר

חלון פנורמי / ריצ'רד ייטס / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

1.

הצלילים האחרונים של החזרה הגנרלית גוועו ולשחקני ה"לורל" לא נותר אלא לעמוד דוממים, חסרי אונים, ממצמצים מול אולם ריק מעבר לאורות הבמה. הם בקושי העזו לנשום כשהבמאי הנמוך וחמור הסבר הגיח מבין המושבים העירומים ועלה על הבמה, משך בחריקה סולם מאחורי הקלעים, טיפס עד השלב האמצעי, הסתובב ואמר בלוויית כמה כחכוחים בגרון, שהם פשוט חבורת אנשים מוכשרים שנפלא לעבוד איתם.

"זאת לא היתה עבודה קלה", אמר, ומשקפיו ניצנצו כשמבטו הרציני חלף על פני הבמה. "היו לנו הרבה בעיות, ולמען האמת די השלמתי עם העובדה שאני לא צריך לצפות ליותר מדי. אז תשמעו. זה אולי נשמע נדוש, אבל הלילה קרה כאן משהו. כשישבתי באולם, פתאום, בפעם הראשונה, ידעתי בתוך תוכי שכולכם משקיעים את הנשמה בעבודה." הוא פרש את אצבעות כף ידו על פני כיס חולצתו כדי להראות איזה דבר פשוט ומוחשי הוא הלב. אחר כך איגרף את היד, ניער אותה באיטיות וללא מילים לאורך שתיקה ארוכה ודרמטית, עצם עין אחת והניח לשפתו התחתונה הלחה להתעוות בחיוך של ניצחון וגאווה. "תעשו את זה שוב מחר בלילה," אמר, "וזאת תהיה יופי של הצגה."

הם כמעט פרצו בבכי של הקלה. תחת זאת הריעו, רועדים, צחקו ולחצו ידיים והתנשקו, ומישהו יצא לקנות ארגז בירה, וכולם שרו שירים סביב הפסנתר שבאולם עד שהסכימו פה אחד שהגיע הזמן לסיים את היום וללכת לישון כמו שצריך.

"נתראה מחר!" קראו, שמחים כילדים, וכשנסעו הביתה לאור הירח גילו שהם יכולים לפתוח את החלונות ולהכניס את האוויר, שהביא עמו ריחות חיים של רקבובית ופרחים צעירים. בעבור רבים משחקני ה"לורל" זו היתה הפעם הראשונה שבה הרשו לעצמם להאמין בבוא האביב.

השנה היתה 1955 והמקום היה מערב קונטיקט, שם שלוש עיירות התרחבו ומוזגו לאחרונה באמצעות כביש מהיר, רחב ורועש בשם דרך שתים-עשרה. ה"לורל" היה תיאטרון חובבים, אבל יקר ורציני מאוד, ששחקניו נבחרו בקפידה מקרב הצעירים בשלוש העיירות, וזו היתה אמורה להיות הפקת הבכורה שלהם. במשך כל החורף – כשהתאספו בסלון כזה או אחר כדי לדבר בהתרגשות על איבסן ושואו ואו'ניל, ואז שוב לצורך הצבעה שבה הרוב השקול בחר ב"יער המבועת",* ושוב בשביל הליהוק הראשוני – הם חשו שמסירותם מתחזקת משבוע לשבוע. בחדרי חדרים אולי חשבו שהבמאי שלהם הוא טיפוס קטן ומצחיק (וכזה הוא היה, במובן מסוים: נראה שהוא אינו מסוגל לדבר אלא ברצינות גמורה, ולעתים קרובות סיים את הערותיו בנענוע ראש שהרטיט את לחייו), אך הם אהבו וכיבדו אותו, והאמינו בלב שלם ברוב הדברים שאמר. "כל מחזה ראוי למיטב שיש לשחקן להציע," אמר להם פעם, ובהזדמנות אחרת: "תזכרו את זה. אנחנו לא רק מעלים מחזה. אנחנו מקימים תיאטרון קהילתי, וזה כבר חשוב באמת."

הצרה היתה שמן הרגע הראשון הם חששו שבסופו של דבר יעשו מעצמם צחוק, ועל החשש הזה נוסף הפחד להודות בכך. תחילה ניהלו את החזרות בימי שבת – ונדמה שזה תמיד היה באחר צהריים של פברואר או מרס, כשהאוויר עמד, השמים היו לבנים, העצים שחורים, והשדות והתלים החומים עמדו חשופים ורכים בין גושים של שלג מצומק. השחקנים, שיצאו מדלתות מטבחיהם והשתהו לרגע כדי לכפתר מעילים או לעטות כפפות, ראו נוף שרק כמה בתים ישנים ומרופטים מאוד נראו שייכים אליו. הדבר גרם לבתיהם שלהם להיראות חסרי משקל וארעיים, מטופשים ולא במקומם, כמו הרבה צעצועים חדשים ומבריקים שנשארו בחוץ בלילה ונרטבו בגשם. גם מכוניותיהם נראו לא מתאימות – רחבות ומבריקות שלא לצורך בצבעי סוכריות וגלידה, נרתעות כביכול מכל נתז של בוץ, זוחלות בהתנצלות לאורך הדרכים המשובשות שהובילו מכל הכיוונים אל משטח הבטון החלק והרחב של דרך שתים-עשרה. מרגע שעלו עליה, הצליחו המכוניות כמדומה להירגע בסביבתן הטבעית, עמק ארוך ובהיר של פלסטיק צבעוני וזכוכית מבריקה ופלדת אל-חלד – שלטי ענק של "קינג קוֹן", "מוֹבַּיילגֶס", "שוֹפּוֹראמה", "איט" – אך בסופו של דבר נאלצו לרדת בזו אחר זו ולעשות את דרכן במעלה כבישי העיירה המתפתלים שהובילו אל בית הספר התיכון האזורי. או-אז היה עליהן לעצור ולחנות במגרש החנייה השקט שמחוץ לאולם בית הספר.

"היי!" היו השחקנים קוראים זה לזה בביישנות.

"היי!…" "היי!…" ואז היו נכנסים פנימה בהיסוס.

הם היו רוקעים במגפיהם הכבדים על הבמה, מוחטים את אפם בממחטות נייר ומקדירים את מצחם לנוכח ההדפסה הלא אחידה של הטקסט, ולבסוף מפייסים איש את רעהו ברעמים של צחוק סלחני, ומסכימים, פעם אחר פעם, שיש די זמן לשייף קצוות. אבל לא היה הרבה זמן, וכולם ידעו את זה, והכפלה של לוח החזרות, והכפלה נוספת, רק החמירו כמדומה את המצב. חלף זמן רב מאז היו אמורים, בלשונו של הבמאי, "ממש להרים את זה באוויר, ממש לגרום לזה לקרות," אך המחזה נותר קפוא על שמריו, חסר צורה, כבד במידה לא אנושית. הם קראו שוב ושוב את ההבטחה לכישלון זה בעיני זה, בהנהונים ובחיוכים המתנצלים לעת פרידה ובחיפזון העוויתי שבו הסתערו על מכוניותיהם ונסעו הביתה לקראת הבטחות ותיקות יותר ומפורשות פחות לכישלון, שחיכו להם שם.

והלילה, כשלפניהם עוד עשרים וארבע שעות בלבד, הם הצליחו איכשהו להמריא. כיוון שהיו מסוחררים מן התחושה הלא מוכרת של איפור ותלבושות בערב החמים הראשון של השנה, הם שכחו לפחד: הם הניחו לתנועת המחזה לשאת אותם ולהישבר כגל. ואולי זה נשמע נדוש (ואם כן, אז מה?) אבל כולם השקיעו את הנשמה בעבודה. האם אפשר לבקש יותר מזה?

הקהל, שהגיע למחרת בערב בנחש ארוך ומסודר של מכוניות, היה גם הוא רציני מאוד. בדומה לַשחקנים, גם הם היו בצד הצעיר של גיל העמידה, לבושים יפה במה שחנויות הבגדים בניו יורק מתארות כמראה כפרי נינוח. ניכר עליהם שהם קהל טוב מן הממוצע במושגים של חינוך ותעסוקה ובריאות, והיה ברור שהערב הזה חשוב להם. כולם ידעו, כמובן, ואמרו זאת פעם אחר פעם בשעה שהזדחלו פנימה בטור והתיישבו במקומותיהם, ש"היער המבועת" הוא לא בדיוק מהמחזות הגדולים ביותר בעולם. אך בסופו של דבר זה היה מחזה טוב, שהשקפתו הבסיסית היתה תקפה לחלוטין היום, כפי שהיתה בשנות השלושים ("ואפילו תקפה יותר," אמר שוב ושוב גבר אחד לאשתו, שלעסה את שפתיה והינהנה בהבנה. "אפילו תקפה יותר, כשחושבים על זה.") אך העניין העיקרי לא היה המחזה עצמו אלא הלהקה – הרעיון הנועז, שנשמע כל כך מלא בריאות ותקווה: לידתו של תיאטרון קהילתי משובח ממש כאן, בקרבם. זה מה שמשך כמות נאה של אנשים שמילאו עכשיו יותר ממחצית האולם, ואף הותיר אותם שקטים ומתוחים בציפייה ליהנות כשאורות האולם התעמעמו.

המסך עלה על תפאורה שחלקה האחורי עדיין רעד כתוצאה מעזיבתו החפוזה של עובד במה, והשורות הראשונות של הדיאלוג נבלעו בקולות גירוד וחבטה לא צפויים מאחורי הקלעים. הפרעות פעוטות אלה בישרו את ההיסטריה הגוברת בקרב שחקני ה"לורל", אך מול אורות הבמה נראה שהן רק הוסיפו לתחושת המצוינוּת הממשמשת ובאה. הן אמרו כמדומה בלבביות: רק רגע, זה עוד לא התחיל. כולנו קצת מתוחים, אבל תתאזרו בסבלנות, בבקשה. ועד מהרה לא היה עוד צורך בהתנצלויות, כי הקהל צפה בבחורה ששיחקה את הגיבורה, גבּריאל.

שמה היה אייפריל וילֶר, והיא גרמה למילה "מקסימה" להתגלגל בלחש על פני האולם בפעם הראשונה שהיא צעדה על פני הבמה. בהמשך היו נגיעות מרפק מלאות תקווה ולחישות "היא טובה", והנהוני גאווה אציליים בקרב כמה אנשים שבמקרה ידעו שהיא למדה באחד מבתי הספר המובילים לדרמה בניו יורק פחות מעשר שנים קודם לכן. היא היתה בת עשרים ותשע, בלונדינית בהירה וגבוהה שניחנה ביופי אריסטוקרטי ששום תאורה חובבנית לא יכולה לעוות, והיתה הליהוק המושלם לתפקיד. אפילו העובדה ששתי לידות הותירו בה משקל עודף במקצת באזור המותניים והירכיים לא שינתה מאום, כיוון שהיא נעה בחן חושני ומבויש של גיל הנעורים. כל מי שהיה מעיף מבט מקרי בפרנק וילר, הבחור עגול הפנים והנבון למראה שישב ונשך את אגרופו בשורה האחרונה של האולם, היה אומר שהוא נראה יותר כמו חבר שלה מאשר כמו בעלה.

"לפעמים אני מרגישה כאילו אני נוצצת," אמרה, "ומתחשק לי לצאת ולעשות משהו לגמרי מטורף, ונפלא… "

מאחורי הקלעים, בעודם מתגודדים ומאזינים, השחקנים האחרים אהבו אותה לפתע או לפחות היו מוכנים לאהוב אותה. אפילו אלה שנטרו לה על שלעתים נעדרה ענווה במהלך החזרות, שכן היא היתה לפתע תקוותם היחידה.

השחקן הראשי נתקף איזו דלקת מעיים בבוקר. הוא הגיע לתיאטרון עם חום גבוה והתעקש שהוא מרגיש מספיק טוב כדי להמשיך, אבל חמש דקות לפני עליית המסך החל להקיא בחדר ההלבשה שלו, ולבמאי לא נותר אלא לשלוח אותו הביתה ולקחת את התפקיד על עצמו. הדבר קרה מהר כל כך, שאיש לא חשב לצאת אל הקהל ולהכריז על ההחלפה, וכמה משחקני המשנה אפילו לא ידעו עליה עד ששמעו את קולו של הבמאי על הבמה המוארת, הוגה את המילים המוכרות שציפו לשמוע מפיו של השחקן. הוא עשה כמיטב יכולתו וסיים כל משפט בהדגשה מקצועית למחצה, אך לא היה אפשר להכחיש שהוא נראה לגמרי לא מתאים לתפקיד אלן סקוואיֶירס – נמוך קומה ומקריח חלקית ועיוור כמעט לחלוטין ללא המשקפיים, שאותם סירב להרכיב על הבמה. מרגע כניסתו הוא גרם לשחקני המשנה להפריע זה לזה ולשכוח היכן עליהם לעמוד, וכעת, באמצע נאומו החשוב במערכה הראשונה על אודות חוסר הערך שלו – "כן, שכל ללא מטרה. רעש ללא צליל. צורה ללא מהות" – אחת מידיו המתנופפות הפילה כוס מים שהציפה את השולחן. הוא ניסה לחפות על כך בצחקוק ובסדרת משפטים מאולתרים – "אתם רואים? עד כדי כך אני חסר ערך. הנה, אני אעזור לכם לנגב את זה" – אולם שארית הנאום נהרסה. וירוס הפורענות, שהיה רדום ומאיים לאורך כל השבועות החולפים, התפרץ והתפשט מתוך האיש שהקיא חסר אונים, עד שהדביק את כל הצוות מלבד אייפריל וילר.

"לא הייתָ רוצה שאוהַב אותך?" אמרה.

"כן, גבריאל," אמר הבמאי, שהבריק מזיעה. "הייתי רוצה שתאהבי אותי."

"אתה חושב שאני מושכת?"

מתחת לשולחן החלה רגלו של הבמאי להיטלטל מעלה ומטה על קפיץ כף רגלו המתוחה. "יש מילים טובות מזו לתאר אותך."

"אז אולי תתחיל לפחות?"

היא עבדה לבדה, ובבירור הלכה ונחלשה משורה לשורה. לפני סוף המערכה הראשונה, הן הקהל והן השחקנים ראו שהיא איבדה את אחיזתה, ועד מהרה כולם חשו נבוכים בשבילה. היא היטלטלה בין מחוות תיאטרליות מלאכותיות לבין שיתוק שהלבין את מפרקי אצבעותיה. היא זקפה כתפיים גבוהות וישרות, ולמרות האיפור הכבד היה אפשר לראות את אדמומית ההשפלה עולה בפניה ובצווארה.

ואז הגיעה כניסתו הקופצנית של שֶפּ קֶמבֶּל, המהנדס הצעיר, החסון והאדמוני ששיחק את הגנגסטר, דיוּק מֶנטי. הלהקה כולה חששה משפ למן הרגע הראשון, אך הוא ואשתו מילי, שעזרה עם האביזרים ויחסי הציבור, היו אנשים נלהבים וחברותיים כל כך, שאיש לא העז להציע שיחליפו אותו. התוצאה של הוותרנות הזאת, ושל רגשות האשם העצבניים שעוררה בשפ, היתה שהוא שכח כעת את אחת משורות המפתח שלו, הגה אחרות במהירות ובשקט כזה שלא נשמעו מעבר לשורה השישית, והתנהל פחות כמו פושע ויותר כמו זבן מתרפס, עם ראש מתנודד, שרוולים מופשלים וכל היתר.

בהפסקה השתרך הקהל החוצה כדי לעשן ולשוטט חסר מנוחה בחבורות במסדרונות בית הספר, לבחון את לוח המודעות ולנגב כפות ידיים לחות במכנסיים ישרי גזרה ובחצאיות כותנה חינניות. איש מהם לא רצה לחזור ולעבור את המערכה השנייה והאחרונה, אך כולם עשו זאת.

וכך גם השחקנים, שמחשבתם היחידה כעת, הברורה כמו הזיעה שעל פניהם, היתה להשאיר את כל הסיפור האומלל מאחוריהם במהירות האפשרית. זה נמשך שעות כמדומה, מבחן סבולת אכזרי ומתמשך שבו הופעתה של אייפריל וילר היתה גרועה כשל האחרים, אם לא יותר. בתמונת השיא, כשהוראות הבימוי דרשו שמצוקתה של סצנת המוות תודגש ביריות מבחוץ ובצרורות מתת-המקלע של דיוּק, שפ קמבל תיזמן את היריות ברישול כזה, והיריות מאחורי הקלעים היו חזקות כל כך, שמילות האוהבים אבדו באי-סדר מעשֵן ומחריש אוזניים. כשהמסך ירד סוף סוף, זה היה מעשה חסד.

נקיפות המצפון הולידו מחיאות כפיים לא רועמות אך ממושכות דיין לאפשר שתי קידות, אחת שתפסה את כל השחקנים בתנועה כשצעדו אל צדי הבמה, והם הסתובבו והתנגשו זה בזה, ואחת שחשפה את שלושת השחקנים הראשיים בתמונה דוממת וקצרה של חורבן אנושי: הבמאי ממצמץ בקוצר ראייה, שפ קמבל נראה אכזרי בפעם הראשונה באותו ערב, אייפריל וילר משותקת בחיוך רשמי.

ואז עלו האורות באולם, ואיש בקהל לא ידע כיצד להיראות או מה לומר. קולה חסר הביטחון של גברת הלן גיווינגס, סוכנת הנדל"ן, נשמע חוזר פעם אחר פעם על הביטוי "נחמד מאוד", אך רוב האנשים היו דוממים וקפואים, ומיששו חפיסות סיגריות בדרכם אל המעברים. תלמיד תיכון יעיל ששירותיו נשכרו לאותו ערב לצורך עזרה בתאורה, קיפץ אל הבמה בחריקת נעלי התעמלות והחל לצעוק הוראות אל שותף בלתי נראה שניצב גבוה על הסולמות. הוא עמד תחת אורות הבמה, כולו אומר מודעות עצמית, והצליח להסתיר בצללים את רוב פצעוניו הבוהקים כשסובב את גופו בגאווה כדי להראות כי כלֵי עבודה של חשמלאי מקצועי – סכין, צבתות, סלילי חוטים – תלויים נמוך על עכוזו החטוב, הנתון במכנסיים עבים, בתוך נרתיק מקצועי למראה מעור משומן. ואז כבתה שורת האורות, הנער ביצע יציאה חיוורת, והמסך הפך לקיר דהוי של קטיפה ירוקה, מהוהה ומפוספסת באבק. לא היה במה לצפות כעת מלבד מערבולת הפרצופים של הקהל שנדחק במעברים ויצא מהדלתות הראשיות. הם נעו שניים-שניים, מתוחים, עיניהם פקוחות לרווחה, ונראו כאילו בריחה שלווה ומסודרת מהמקום הזה היא אחד הצרכים הגדולים של חייהם. כאילו, בעצם, לא יוכלו כלל להתחיל לחיות עד שיתרחקו מן הנחשולים הרועמים והמצלצלים של צינורות פליטה וחצץ במגרש החנייה הזה, ויֵצאו החוצה, היכן שהשמים השחורים מתנשאים עד אינסוף, ובהם מאות אלפי כוכבים.


* מאת רוברט א' שרווד (1955-1896), מחזאי ותסריטאי אמריקני. (כל ההערות הן של המתרגמת)

 

תגובה אחת ל “חלון פנורמי / ריצ'רד ייטס / קטע ראשון”

  1. להגיב חלון פנורמי says:

    […] לקריאת קטע מן הספר. […]

השאר תגובה