20 פברואר

קוטפת השקדים / סימונטה אניילו הורנבי / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

יום שני, 23 בספטמבר 1963

ד"ר מנדיקו נוכח במותה של מטופלת

ד"ר מֶנדיקוֹ הרגיש לפתע עייף מאוד, רגליו כאבו והוא חש נמלול בזרועותיו. הוא ישב באותה התנוחה במשך למעלה משעה, לופת את ידיה של מֶנוּלארָה – קוטפת השקדים – בידיו, מלטף את אצבעותיה בתנועה סיבובית עדינה ובלתי פוסקת. הוא הרים את ידו הימנית והשאיר את השמאלית – שידי המנוֹחה החמימות עדיין נחו עליה – פתוחה כלפי מעלה על הסדין.

היה זה רגע חגיגי שהכיר היטב, ושריגש אותו מאז ומתמיד: משימתו האחרונה של רופא שהמוות הביס אותו. הוא עצם את עיניה בעדינות. אחר סידר את ידיה, שילב את אצבעותיה, הניח אותן בזהירות על בית החזה, החליק את הסדין ומשך אותו כך שיכסה את כתפיה, ולבסוף קם כדי להודיע למשפחת אַלפָליפֶּה על מותה של מנולארה.

הוא נשאר עמם כמידת הצורך, נתן לג'אני אלפליפה את המעטפה המכילה את בקשותיה האחרונות של המנוחה, וכשירד במהירות במדרגות הבניין הקטן, נתקל בשכנות שעלו להביע תנחומים. הוא הרגיש חנוק בדירה הזאת; מרגע שיצא את השער החל ללכת בצעדים קטנים ואיטיים, ומילא את ריאותיו באוויר הבוקר הצונן עדיין. אורכו של הרחוב היה לא יותר מכמה עשרות מטרים, אך הוא נראה ארוך יותר כיוון שהיה צר, והמבנים בני שתיים או שלוש הקומות יצרו בו פינות רבות. במהלך הדורות התגבבו המבנים זה על זה באקראי וחיפו על הבנייה המקורית, עד שהפכו למעין שתי חומות סמוכות ולא אחידות, שרק שתי קשתות פילחו אותן כמנהרה, שדרכן עברה אחת מסמטאות המדרגות שיצרו את הרשת העירונית של רוֹקאקוֹלוֹמבָּה, עיירה אופיינית לפנים הארץ, הנאחזת בצלע הר.

ד"ר מנדיקו נזכר לפתע שלא שילב את מחרוזת התפילה בין אצבעותיה של המנוחה, כנהוג. בעיני רוחו חזר אל חדרה של מנולארה וניסה להבין את המחדל שלו. היה זה חדרון סגפני ובו הצרכים הבסיסיים בלבד: מיטה, כיסא, ארון, מנורה ורדיו על ארונית הלילה ושולחן צר ששימש כמכתבה, ועליו היו מונחים בסדר מופתי עטים, עפרונות ומחק גדול על מגש מתכת קטן. על המדף ניצבו שני תצלומים של האחיינים ותצלום דהוי למדי של הוריה, כמה מחברות, וכמה ספרים. הקירות היו עירומים מלבד העתק של "מדונה והילד" של פֶרֶטי למראשות המיטה. בחדר חסרו המגע הנשי והיסוד הדתי: גיבוב של דמויות קדושים, פסלונים של הבתולה ושל קדושים מקומיים, בקבוקונים של מים קדושים המובאים מארצות רחוקות ומצטברים על ארוניות הנשים; לא היתה אפילו מחרוזת התפילה. עם זאת, חדר השינה של מנולארה השרה תחושה שהוא ספוג דתיות עמוקה, נזירית כמעט.

רצועת השמים שנפרשה מעל הגגות המחודדים הבלתי אחידים היתה מוארת עד סנווּר, עם שמץ כחול. הרופא נעצר, נאנח עמוקות, נשא את עיניו מעלה ונעץ מבט ממושך בשמים. "מי יודע לאן התעופפה נשמתה? שאלוהים יעניק לה שלווה," אמר בשקט לפני שחזר לצעוד במדרגות היורדות אל ביתו. פעמוני המנזר צילצלו אחת-עשרה. ד"ר מנדיקו חישב שעד ארוחת הצהריים נותר לו זמן לעשות כמה שיחות טלפון הכרחיות, לשתות קפה ולטייל: הוא חש צורך להיות לבדו ולהרהר. "אפילו רופא זקן כמוני לא מתרגל למוות," מילמל בינו לבין עצמו כשצילצל בפעמון הדלת.

לאחר שליווה את ד"ר מנדיקו לדלת, ג'אני חזר אל חדר המגורים. אחיותיו ואמו המתינו לו בשקט. סנטה, המשרתת, לא העזה להיכנס לשם מתוך כבוד למשפחה ועל פי הוראותיה של מנולארה. עם זאת, היא לא הצליחה לרסן את סקרנותה ונשארה במסדרון, נשענת על דלת המטבח, פניה מכווצות ועדיין רטובות מדמעות, זרועותיה רפויות על מותניה ואוזנה כרויה לשברי שיחתם של בעלי הבית.

סיניורה אלפליפה היתה שרועה על הכורסה בראש מוטה לאחור, עיניים מלאות דמעות ומבט ריק. לִילה ישבה על המסעד וליטפה את מצחה. כרמלה, לעומת זאת, השקיפה מן המרפסת בציפייה לבעלה. "מה הרופא נתן לE?" שאלה לילה. ג'אני הראה לה את המעטפה, ששמו נכתב עליה בכתב ידה הגדול והלא מסודר של מנולארה. לשמע דברי אחותה הסתובבה כרמלה והסתכלה בהם. כשראתה את המכתב היא ניגשה אליהם במהירות וצעקה: "זאת בטח הצוואה. אל תפתח אותה, אנחנו צריכים לחכות למאסימו," ובקול מצטווח והולך חזרה ואמרה פעם אחר פעם, "צריך לחכות למאסימו." סיניורה אלפליפה פרצה בבכי חסר אונים, וכמו שיננה תחינה, "ידעתי שמֶנוּ תחשוב עלי. היא אהבה אותי." לילה וג'אני היו מוכנים לפתוח את המעטפה מיד אך לא העזו, וגם לא היה להם די זמן להתווכח עם אחותם, כי סנטה והשכנות התפרצו לחדר בבת אחת, החוו תנועות והביעו תנחומים קולניים. כשסיניורה אלפליפה ראתה אותן היא פרצה בבכי בלתי נשלט, והמנחמות הקיפו אותה מיד. "מה יהיה איתי? מנו טיפלה בי כמו שצריך. מה אני אעשה עכשיו, כשאני חולה…"

בני אלפליפה כוּבדו בחיבוקים ובנשיקות בזה אחר זה, לפיתות ממושכות שהותירו אותם מרוחים בזיעת בתי השחי של הנשים ובניחוחות האוכל שהכינו: תערובת של שום, שמן זית, עגבניות, פטרוזיליה ופירורי לחם, ריח עתיק יומין שאיחד את בני אלפליפה בסלידתם מן השכבות הנמוכות.

רעד עבר בלִילה למחשבה שמאז מות אביה חייתה אמה בבניין אחד עם מוכר דגים, חשמלאי הבית של אלפליפה, ופקידון כלשהו. היא הודתה למזלה שהביא אותה לרומא, הרחק מן העיירה מטונפת הזאת. לאחר החיבוק המסריח האחרון, לילה הסתירה את רוגזה ואמרה לנשים שאמה חשה ברע ושרויה על סף עילפון; למרבה המזל, ד"ר מנדיקו נתן לה תרופה ופקד עליה לשכב במיטה. היא וכרמלה אינן רוצות להשאיר אותה לבד, מוכת יגון, והן יפרשו איתה. השכנות הטובות מוזמנות להיכנס לחדר שבו שוכבת מנולארה ולעזור לסנטה להכין את הגופה, אם רצונן בכך, בשעה שהבנות יטפלו באמן, הזקוקה להן כל כך ברגע קשה זה.

סיניורה אלפליפה, שהתעודדה מדברי הבת – אחרי הכול, בהיותה אשת רופא, היא יכלה להרשות לעצמה לדבר על הנושא בסמכותיות מסוימת – שקעה עמוק יותר בכורסה, פרשה את זרועותיה על המסעדים והניחה לכפות ידיה להתנודד מעליהם ברפיון, ראשה עדיין נח על המשענת. היא החלה שוב למלמל, "אני מרגישה רע. אני עומדת להתעלף," ולשמע הדברים האלה מיהרו אליה שתי האחיות והאח וסנטה. באותו שלב לא יכלו להימנע מהתערבותן המיידית של הנשים שעדיין היו שם, והמטירו שפע עצות שונות. כולן נשאו את סיניורה אלפליפה אל חדרה והשכיבו אותה במיטה: אחת הביאה כוס מים, שנייה הניחה מגבת רטובה על מצחה, מישהי הניחה כרית תחת כתפיה ואחרת בדקה את הדופק שלה. סיניורה אלפליפה, שהיתה אסירת תודה על השתדלותן וחששה כי כל שיפור במצבה יגזול ממנה את תשומת הלב שנהנתה ממנה, הגבירה את התלונות על כאביה. ואז הגיע חתנה.

כשסנטה התקשרה בבוקר והעירה אותם עם ההודעה שמנולארה גוססת, מאסימו לֵיאוֹנֶה לא העז ללוות את כרמלה לדירה. הוא העדיף להישאר בבית אלפליפה, במרחק כמה דקות משם, בציפייה להתפתחויות. רק כשכרמלה התקשרה והודיעה שהאישה נכנסה לתרדמת, הרגיש שמותר לו להצטרף אליה. באופן אינסטינקטיבי הוא המשיך להישמע להוראתה של מנולארה: "אני נשבעת בנשמתה של אמי שכף רגלו לא תדרוך בבית שלי, איפה שאני גרה" – נידוי של ממש. מאסימו היה נשוי לכרמלה זה שבע שנים, ולא הורשה אפילו לעמוד בכניסה לבניין או לצלצל לאשתו כשהיתה בדירתה של מנולארה. הוא שנא את מנולארה הארורה, והמשיך לשנוא אותה בכל מאודו. עכשיו, סוף סוף, היא מתה. מאסימו הרגיש כאילו יצא לחופשי. הוא עלה במדרגות בהתרגשות מעורבת בחרטה: הוא יראה את גופתה אבל לא יוכל אפילו לירוק בפניה, כראוי לה, כי על פי הרחש הצרצרני ששמע בחדר המדרגות, ידע שאנשים כבר הגיעו להביע תנחומים.

השכנות, שידעו על החרמתו, הקיפו אותו באהדה והתייחסו אליו כאל חלק בלתי נפרד מהמשפחה. תנחומיהן היו מחושבים: "היא אהבה את אשתך כמו בת." "היא עשתה בשבילם הכול." "היא היתה טובה, תאמין לי." בהזדמנות הראשונה התנתק מאסימו מן הנשים ונכנס לחדר השינה של חמותו, שם חיכו לו בדאגה בני המשפחה.

הם בירכו זה את זה בקצרה, ללא הנשיקות והחיבוקים שהורגלו בהם. לאחר שביקשה מסנטה להשאיר אותם לבד ולא להכניס איש, לִילה הקפידה לסגור את הדלת היטב והפנתה אל אחיה מבט מלא הבעה. ג'אני פתח את המעטפה מיד, שלף ממנה דף והתחיל לקרוא אותו במצח מקומט. אחיותיו וגיסו עמדו סביבו ללא קול וללא ניע. ג'אני המשיך לקרוא בשקט. לילה לא יכלה להתאפק: "תקריא לכולם. מה כתוב שם?" אחיה הגיש לה את הנייר: "אני לא מבין שום דבר. תסתכלי את." לשמע מילותיו של ג'אני, האם, שנראתה כאילו שבה לחיים במהירות מפתיעה ועקבה אחר שיחתם, שקעה שוב בכריות והחלה לגנוח. הפעם איש לא שם לב אליה, כי ג'אני החל להקריא בקול:

זאת לא צוואה אמיתית, כי נתתי לכם כל מה שמגיע לכם, ואין לי שום דבר משלכם לתת לכם, אבל אני מבקשת שתעשו מה שאני אומרת בפעם האחרונה, וזה יביא לכם עושר. אני רוצה לוויה ברוקאקולומבה, בלי תהלוכה של יתומות או נזירות, וכל בני אלפליפה צריכים להיות בה כי זה מגיע לי. אני אקבר בחלקה שקניתי לי מול הקברים של המשפחה שלכם, כי זה מתאים למישהי כמוני, שהיתה המשרתת של משפחת אלפליפה. אני רוצה שם את התמונה שלי ואת המילים: "כאן נחה מריה רוֹזאליָה אינצֶרילוֹ, המכונה מנולארה, שנכנסה לבית אלפליפה בגיל שלוש-עשרה, ושירתה אותו והגנה עליו כבת בית הגונה עד יום מותה". ברוקאקולומבה אין לי מה להשאיר. הדירה שאני מתה בה רשומה על שם סיניורה אדריאנה, אם היא תרצה להמשיך לחיות בה, אבל אתם צריכים למצוא לה משרתת טובה ולשלם לה טוב, כדי שישרתו אותה עד מותה. את החפצים בחדר שלי תיתנו לאב אָרֶנָה, אם הם ישמשו אותו בשביל העניים והכנסייה. כל שאר הרהיטים הולכים לסיניורה אדריאנה. אני רוצה שתפרסמו מיד מודעה ב"ג'וֹרנאלֶה די סיצ'יליה", כמו שאני כותבת אותה כאן, מילה במילה:

היום כבתה מריה רוזאליה אינצרילו,

המכונה מנולארה,

מנהלנית ומעובדי משק הבית של משפחת אלפליפה,

בגיל 55.

משפחת אלפליפה מודיעה בצער רב

על אובדנה לנצח באין מנחם.

אבדה לנו פתאום לצערנו יקירתנו פטרונית המשפחה.

האבלים: סיניורה אדריאנה מַנגָ'ראצ'ינָה, אלמנת עורך הדין אוֹראציוֹ אלפליפה; בנה ג'אני ואשתו אנה קיוֹבארוֹ, בתה לִילה ובעלה ד"ר ג'אן מריה בּוֹלה; ובתה כרמלה ובעלה מאסימו ליאונה. מגיל שלוש-עשרה חייתה בבית אלפליפה ושירתה ביושר את המשפחה המבכה אותה ללא ניחומים. הלוויה תתקיים בשעה 15:00 בכנסיית האָדוֹלוֹראטָה, ביום 24 בספטמבר 1963, והגופה תועבר אל בית העלמין של רוקאקולומבה לקבורה בחלקת המשפחה.

אל תודיעו לאחיינים שלי. אני לא רוצה אותם בלוויה שלי. הנשמה לאלוהים והרכוש למי שמגיע לו.

הראשונה שדיברה היתה האם. "אמרתי לכם שמֶנוּ תחשוב על הכול. היא משאירה לי את הדירה שלה… אבל מי מכם יטפל בי, עכשיו כשאני לבד?" היא התרוממה מן הכריות והביטה סביבה. שתי האחיות והאח וחתנה, אילמים וסמוקים מעלבון, התעלמו ממנה.

מאסימו לקח את הדף מידי ג'אני ובדק אותו ארוכות. פתאום הרים את קולו והתחיל לקלל: "איזה מין מסמך זה! אז איפה הכסף ולמי היא משאירה אותו? ואני אכלתי חרא מהזונה הזאת כי את, את…" הוא צעק והצביע על אשתו, "את אמרת לי כל הזמן שהיא תכבד אותנו כשהיא תמות! מטומטמת!" כרמלה פרצה בבכי והלכה למצוא מקלט על המיטה לצד אמה, ואילו ג'אני ניסה להרגיע את גיסו, הזכיר לו שהם לא בבית ושבחדר השני יש אנשים שלהוטים לצותת כדי ללכת אחר כך העירה ולרכל.

לִילה התיישבה בצד והתכוונה לקרוא שוב את המכתב. אחר כך החלה לדבר בקול נמוך ונאבקה לכבוש את הכעס שהצטבר בתוכה. היא חשה שהוא עולה בגרונה ומתערבב במילותיה: "היא אירגנה הכול, היא בחרה לעצמה אפילו את שעת הלוויה, ואת המכתב כתב בשבילה ד"ר מנדיקו. רואים שזה כתב יד של מישהו אחר. זה מכתב חולני! היא לא רוצה את המשפחה שלה – אולי הם ניתקו את היחסים. זה לא צריך להפתיע אף אחד מאיתנו – אבל היא רוצה – היא אפילו חוזרת ודורשת שאנחנו נשלם את הוצאות הלוויה ונפרסם את המודעה המגוחכת, המשפילה, המשובשת והלא מקובלת הזאת של עוזרת בית – או משרתת, כמו שהיא קוראת לעצמה – ב'ג'ורנאלה די סיצ'יליה', לא פחות ולא יותר. היא, שחייתה תמיד בעיירה הזאת ולא מכירים אותה בשום מקום אחר. היא אפילו לא חשבה לפרסם ב'לה סיצ'יליה'. לא, היא רצתה שהחדשות על מותה יופיעו בעיתון שקוראים בכל האי. היא מגאלומנית, זה מה שהיא. הטקסט הזה הוא ממש שיר הלל לעצמה. לא הייתי מאמינה שהיא כזאת יהירה וחסרת אחריות. זאת החוצפה האחרונה שנצטרך לסבול. וחוץ מזה היא גם צוחקת עלינו: בזמן שהיא אומרת שאין לה מה להשאיר לנו, היא עוד מצהירה שאם נמשיך לשמוע בקולה זה יהיה לטובתנו. איזו חוצפה…." לילה כעסה כל כך, עד שלא הצליחה לסיים את המשפט; האחרים הביטו בה בתדהמה.

בינתיים הגיעו אנשים נוספים. בני אלפליפה שמעו הדים של השתפכויות ניחומים מגיעים מחדר המגורים. צווחות אישה שנשמעה כאילו הכריזה על מרכולתה בשוק גברו על כולם: "היא היתה קדושה! איזה חיים של עבודה והקרבה! לא הגיע לה למות!" הקול טבע במקהלה בלתי מובנת, ללא ספק נשים שזימרו בשבחיה. לילה חידשה את דבריה בטינה: "מגיע לה שאני אפתח עכשיו את הדלת ואגיד להן חד וחלק שלא יבכו על המשרתת האכזרית הזאת, שעושה מאיתנו צחוק!" מאסימו נעמד ולפת בכוח את מסעד הכיסא, כאילו רצה לרסק אותו. בקול רם, כאילו רצה שכל דרי הבית ישמעו, הוא אמר, "היא תמיד רצתה רק להשפיל אותנו; הנייר הזה נוטף רעל." ג'אני פנה אל לילה והוסיף בסערת נפש, "את חיה ברומא, אבל אני מלמד באוניברסיטה ונושא את השם אלפליפה. מודעה מהסוג הזה תהיה בושה בלתי נסבלת בשביל אנה ובשבילי. אנשים יחשבו שאנחנו מוגבלים וטיפשים. כולם יצחקו עלי." כרמלה החלה לצעוק, "אתה לפחות עזבת את הבית, אבל מה איתי? אני זאת שחיה ברוקאקולומבה. מה יגידו האנשים?" כולם דיברו בעת ובעונה אחת והתהלכו בחדר מרוגזים ומתוסכלים כחיות בסוגר.

סיניורה אלפליפה, חלשה ורזה כנערה מתבגרת, ספונה בין הכרים על המיטה הגדולה, עקבה אחריהם מופתעת ומבוהלת, בעיניים לחות מדמעות. היה עליה להתערב כדי למנוע מהומה, וכשדיברה היא הפתיעה את עצמה ואת האחרים בקשיחותה. לא מעניינות אותה הוראות הלוויה, היא בקושי שמה לב אליהן, אבל היא דואגת לירושת ילדיה, והם צריכים לחשוב על כך יותר ממנה, כי הרי היא זקנה ותמות בקרוב – היא הרגישה את זה בעצמות. "מרושעת וערמומית, זה כן, אבל היא היתה ישרה ושירתה את כולנו. זה נכון שנעשה לה לוויה. תאמינו לי, היא תיתן לכם מה שמגיע לכם, אין לי ספק. אולי המכתב הזה הוא רק בקשר לסידורי הלוויה. חייבת להיות צוואה. יכול להיות שהיא אירגנה את הדברים בצורה כזאת כדי לא לשלם מס ירושה. מנו לא אהבה לשלם מסים. בבקשה מכם, תירגעו, יש זרים בבית." ואז היא הזילה דמעות, מותשת מתוכחה.

גם כרמלה היתה מודאגת מהירושה, ונאחזה בשמץ תקווה: "אבל צריך לזכור דבר אחד, והוא שמנו תמיד עמדה במילתה, ועוד אתמול בערב היא אמרה לי שנמלא את בקשתה ונקבל את הרכוש. אולי יש צוואה אצל הנוטריון או במקום אחר, או אולי היא כבר נתנה תרומות או העבירה על שמנו חשבונות בנק שאנחנו לא יודעים עליהם… צריך לחפש במגירות שלה. היא לא היתה טיפוס שיסמוך על ד"ר מנדיקו המטומטם. מה אתה אומר, מאסימו?" היא ביקשה את הסכמת בעלה, שעמד על המרפסת בגבו אל כולם. מאסימו לא זז. כרמלה החווירה והטילה את עצמה שוב על מיטת אמה, מתייפחת.

הנשים בחדר השני שמעו את הצעקות ונכספו לדעת מה קורה שם. סנטה דפקה על הדלת, סקרנית ומודאגת. היא שאלה בזהירות אם אנשים יכולים להיכנס ולנחם את סיניורה אדריאנה. החדר שוב נמלא אנשים, והחבורה המשפחתית התפרקה. מאסימו התנדף מבלי לומר שלום לאיש ולא נראה שוב עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. דירתה הצנועה של מנולארה מעולם לא ידעה המון אדם כזה. הביקורים נמשכו עד ארוחת הצהריים; בנוסף על האנשים ממעמדה באו גם כמה בנות משפחה וחברות קרובות של סיניורה אדריאנה, ואפילו כמה עובדים לשעבר של משפחת אלפליפה.

תגובה אחת ל “קוטפת השקדים / סימונטה אניילו הורנבי / קטע ראשון”

  1. להגיב קוטפת השקדים says:

    […] לקריאת קטע מהספר. […]

השאר תגובה