20 פברואר

מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה / ג'ון סטיינבק / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

חלק ראשון

כשהייתי צעיר מאוד ורבץ עלי הדחף להיות במקום  אחר, הבטיחו לי אנשים בוגרים שבגרות תרפא את הגירוי הזה. כשעל פי מניין  השנים נחשבתי לאדם בוגר, היתה התרופה שרשמו לי גיל העמידה. בגיל העמידה  הובטח לי שגיל מופלג יותר ירגיע את הקדחת שבי, ועתה, כשאני בן חמישים  ושמונה, אולי סניליות תעשה את העבודה. שום דבר לא פעל. ארבע צפירות צרודות  של צופר אונייה עדיין מסמרות את השיער שלעורפי ומקפיצות את רגלי לנקישה.  קול של מטוס סילון, של מנוע מתחמם, אפילו קול נקישות של פרסות הברזל של  סוסים, נושאים עמם את הרעד הנושן, את הפה היבש והעין הבוהה, את כפות  הידיים החמות ואת הקיבה המתהפכת גבוה מתחת לצלעות. במילים אחרות, אני לא  משתפר; ובמילים אחרות יותר, בטלן נשאר בטלן. אני חושש שהמחלה חשוכת  מרפא. אני מציין את העובדה הזאת לא כדי שאחרים ילמדו ממנה, אלא כדי  להבהיר אותה לעצמי.

כשווירוס האי-שקט מתחיל להשתלט על אדם סורר, והדרך הרחק מ"כאן"  נראית רחבה וישרה ומתוקה, חייב הקורבן קודם כול למצוא בתוך תוכו סיבה טובה  ומספקת לצאת לדרך. לבטלן המעשי זה לא קשה. יש לו גַן שלם של סיבות שהוא  יכול לבחור מהן. אחר כך עליו לתכנן את מסעו בזמן ובמרחב, לבחור כיוון ויעד.  ולבסוף עליו ליישם את המסע. איך ללכת, מה לקחת, כמה זמן להישאר. חלק זה  של התהליך הוא בלתי-משתנה ואלמותי. אני מציין אותו רק כדי שהחדשים במחוזות  הבטלנוּת, כמו נערים ונערות בגיל ההתבגרות שרק מתחילים לחטוא בכך, לא יחשבו  שהם המציאו את זה.

מרגע שהמסע כבר מתוכנן, מצויד ומוכן לפעולה, נכנס לתמונה גורם חדש ומשתלט  על העניין. מסע, ספארי, סיור, הוא ישות, ושונה מכל הטיולים האחרים. יש לו  אישיות, מזג, ייחודיות ומיוחדות. מסע הוא אדם בפני עצמו; אין שניים שדומים  זה לזה. וכל התוכניות, אמצעי ההגנה, הפיקוח והכפייה הם חסרי תועלת. אחרי  שנים של מאבק מתברר לנו שאנחנו לא יוצאים למסע; המסע מוציא אותנו. מומחי  סיורים, לוחות זמנים, הזמנת מקומות, שהם בבחינת עובדות קשיחות  ובלתי-נמנעות, כל אלה מתנפצים אל מול אישיותו של המסע. רק לאחר שמכירים  בעובדה זו יכולים בטלנים אמיתיים להירגע ולזרום עם זה. רק אז מתפוגגים  התסכולים. במובן זה, מסע הוא כמו חיי נישואים. הדרך הבטוחה לטעות היא  לחשוב שאתה שולט בזה. אני מרגיש טוב יותר עכשיו, לאחר שאמרתי את הדברים  האלה, אם כי רק מי שחווּ זאת על בשרם יבינו.

תוכניתי היתה ברורה, תמציתית והגיונית, אני חושב. במשך שנים רבות  נסעתי במקומות רבים בעולם. באמריקה אני גר בניו יורק, או קופץ לשיקגו או לסן  פרנסיסקו. אבל ניו יורק היא אמריקה לא יותר משפריז היא צרפת או לונדון היא  אנגליה. לפיכך גיליתי שאינני מכיר את ארצי. אני סופר אמריקני שכותב על  אמריקה, אך עד כה עבדתי על פי זיכרון, והזיכרון הוא במקרה הטוב מאגר פגום  ומעוות. לא שמעתי את השפה של אמריקה, לא הרחתי את העשב ואת העצים ואת  השפכים, לא ראיתי את הריה ואת מימיה, את צבעיה ואת טיב אורהּ. ידעתי על  השינויים מספרים ומעיתונים. אך יותר מזה, לא הרגשתי את הארץ במשך עשרים  וחמש שנה. בקיצור, כתבתי על משהו שלא הכרתי, ונראה לי שאצל מי שמכנה את  עצמו סופר זה ממש עניין פלילי. חציצה של עשרים וחמש שנה עיוותה את  זיכרונותי.

פעם נסעתי לי ברכב מסחרי ישן של מאפייה, גרוטאה עם דלתות כפולות  ומזרן על הרצפה. עצרתי היכן שאנשים התעכבו או התקבצו, הקשבתי והסתכלתי  והרגשתי, ובתוך כך קיבלתי תמונה של ארצי, שדיוקה נפגם רק בגלל מגרעותי שלי.

וכך מנוי וגמור היה עמי להסתכל שוב, לנסות לגלות מחדש את הארץ המפלצתית  הזאת. אילולא כן לא יכולתי לספר, בכתב, את האמיתוֹת האבחנתיות הקטנות, שהן  היסודות של האמת הגדולה יותר. קושי חריף אחד עלה אל פני השטח. בעשרים  וחמש השנים המפרידות התפרסם שמי ונודע למדי בציבור. מניסיוני אני יודע שאם  אנשים שמעו עליך, דברים טובים או רעים, הם משתנים; מחמת ביישנות או  תכונות אחרות שפרסום מעורר אצלם, הם הופכים למשהו שבנסיבות רגילות הם לא.  כיוון שכך, נדרשתי במסע הזה להשאיר את שמי ואת זהותי בבית. הייתי צריך  להיות עיניים ואוזניים מהלכות, מעין לוח העתקה נייד. לא יכולתי לחתום בספרי  אורחים של בתי מלון, לפגוש אנשים שאני מכיר, לראיין אחרים או אפילו לשאול  שאלות חקרניות. יתרה מזאת, שני אנשים – או יותר – מפריעים את ההרכב  האקולוגי של כל אזור. הייתי מוכרח לנסוע לבדי, ומוכרח להיות מסוגל לספק את  צרכי בעצמי, מעין צב מצוי שנושא את ביתו על גבו.

משהבאתי את כל זאת בחשבון, כתבתי למשרד הראשי של חברה  גדולה שמייצרת משאיות וטנדרים. פירטתי את מטרתי ואת צרכי. רציתי טנדר  במשקל שלושה רבעים של טון, שיכול לנסוע בכל מקום ובתנאים שעלולים להיות  קשים, ועל הטנדר הזה רציתי שייבנה בית קטן, כמו תא מגורים בסירה. קרון נגרר  קשה לתמרן בדרכים הרריות, בלתי-אפשרי ולעתים בלתי-חוקי להחנות אותו, והוא  גם נתון למגבלות רבות. לא חלף זמן רב וקיבלתי מפרט של כלי רכב חזק, מהיר  ונוח, שנושא מגורון – בית קטן עם מיטה כפולה, כיריים של ארבע להבות, תנור  חימום, מקרר  ואורות שפועלים על גז בוטאן, בית שימוש כימי, מקום לבגדים,  מקום אחסון, חלונות מרושתים כנגד חרקים – בדיוק מה שרציתי. הוא הובא בקיץ  אל בקתת הדיג הקטנה שלי בסאג הרבור, ליד קצה לונג איילנד. אמנם לא רציתי  להתחיל לפני חג העבודה, לפני שהאומה חוזרת לחיים רגילים, אבל רציתי בכל זאת  להתרגל לשריון הצב החדש שלי, לצייד אותו וללמוד אותו. הוא הגיע באוגוסט, יופי  של דבר, חזק וגם גמיש. היה קל לנהוג בו כמעט כמו במכונית נוסעים. ובהשראת  ההערות העוקצניות שמסעי המתוכנן עורר פה ושם בקרב ידידַי, קראתי לו  רוֹסינַנטֶה, שהיה כזכור שמו של הסוס של דון קיחוטה.

כיוון שלא שמרתי בסוד את עניין הפרויקט, התעוררו כמה ויכוחים בין ידידי  ויועצי. (מסע מתוכנן משריץ יועצים בלהקות.) נאמר לי, שהואיל והמו"ל שלי מפיץ  את התצלום שלי ככל שרק תשיג ידו, לא אוכל בשום פנים ואופן לנוע במקומות  בלי שיזהו אותי. הרשו לי לומר מראש, כי לאורך אלף ושש מאות קילומטרים,  בשלושים וארבע מדינות, לא זיהו אותי אפילו לא פעם אחת. אני חושב שאנשים  מזהים דברים רק בהקשר. אפילו אותם אנשים שהיו אולי מכירים אותי ברקע  שאמור להיות לי, לא זיהו אותי בשום מקרה ברוסיננטה.

אמרו לי שהשם רוסיננטה, שצויר על צד הטנדר שלי באותיות ספרדיות בסגנון  המאה השש-עשרה, יעורר סקרנות ושאלות במקומות מסוימים. אינני יודע כמה  אנשים זיהו את השם, אך מה שבטוח הוא שאיש מעולם לא התעניין בו.

אחר כך אמרו לי שמטרתו של זר בשוטטות באזור הכפר עלולה לעורר שאלות  ואפילו חשד. מסיבה זו החזקתי רובה ציד, שני רובים רגילים וכמה חכות דיג  בטנדר שלי, כי מניסיוני אני יודע שאם אדם יוצא לצוד או לדוג, אנשים מבינים  את מטרתו ואף מריעים לה. האמת היא שימי הציד שלי תמו. אינני הורג או לוכד  עוד שום דבר שאינני יכול להכניס למחבת; אני קשיש מדי לספורט של הרג. בסופו  של דבר התברר כי התפאורה הזאת היתה מיותרת.

אמרו שלוחיות הרישוי הניו-יורקיות שלי יעוררו עניין ואפילו שאלות, כי הן סימני  הזיהוי החיצוניים היחידים שהיו לי. וכך אמנם היה – אולי עשרים או שלושים  פעם במהלך המסע כולו. אבל מגעים כאלה התנהלו בדפוס קבוע, שהיה משהו כמו:

מקומי: "ניו יורק, מה?"

אני: "כן."

מקומי: "הייתי שם באלף תשע מאות שלושים ושמונה, או אולי שלושים ותשע?  אליס, זה היה בשלושים ושמונה או בשלושים ותשע כשנסענו לניו יורק?"

אליס: "זה היה בשלושים ושש. אני זוכרת, כי זאת היתה השנה שאלפרד מת."

מקומי: "בכל מקרה, שנאתי את העיר הזאת. לא הייתי גר שם גם אם היו משלמים  לי."

דאגה אמיתית עוררה העובדה שעמדתי לנסוע לבד, להיות חשוף לתקיפה, לשוד  ולפגיעה גופנית. ידוע לכול שהדרכים שלנו מסוכנות. וכאן אני מודה שהיו לי  פקפוקים מטופשים. שנים אחדות עברו מאז הייתי לבד, חסר שֵם, חסר ידידים,  ובלי שמץ מהביטחון שאדם מקבל ממשפחה, מחברים ומשותפים. אין שום אמת  בסכנה ממשית. רק תחושה של בדידות רבה ושל חוסר אונים בתחילה – מעין  תחושה של גלמודיות. מסיבה זו לקחתי איתי בן לוויה אחד למסעי – פודל  ג'נטלמן צרפתי זקן שנודע בשם צ'רלי. למעשה, שמו הוא שַרְל לֶה שְיֶין. הוא נולד  בבֶּרסי שבפאתי פריז ואוּלף בצרפת, ואף שהוא יודע קצת אנגלית פודלית, הוא  מגיב במהירות רק לפקודות בצרפתית. אם לא כן עליו לתרגם, וזה מאט אותו. הוא  פודל גדול מאוד, בצבע שנקרא bleu, והוא באמת כחול כשהוא נקי. צ'רלי  הוא דיפלומט מלידה. הוא מעדיף משא ומתן על פני מלחמה, וטוב שכך, כי הוא  גרוע מאוד במלחמות. רק פעם אחת בעשר שנותיו הוא הסתבך בצרה – כשפגש  כלב שסירב לשאת ולתת. צ'רלי איבד אז חתיכה מאוזנו הימנית. אבל הוא כלב  שמירה טוב – יש לו שאגה כשל אריה, שמתוכננת להסתיר מזרים שמשוטטים  בלילה את העובדה שהוא אינו מסוגל לחלץ את עצמו מארגז קרטון. הוא ידיד ובן  לוויה טוב לנסיעה, ומעדיף לנסוע יותר מכל דבר אחר שהוא יכול להעלות על  דעתו. אם הוא מופיע באריכות בדיווח הזה, זה מפני שהוא תרם רבות למסע. כלב,  בייחוד אקזוטי כמו צ'רלי, הוא קשר בין זרים. שיחות רבות בדרך החלו ב"איזה מין  כלב הוא?"

הטכניקות של פתיחת שיחה הן אוניברסליות. כבר ידעתי פעם וכעת גיליתי  מחדש, שהדרך הטובה ביותר למשוך תשומת לב, עזרה ושיחה היא ללכת לאיבוד.  אדם שרואה את אמו גוועת ברעב באמצע הדרך ובועט בבטנה כדי לפנות לעצמו  מעבר ישמח להקדיש שעות אחדות מזמנו ולתת הוראות שגויות לזר גמור שטוען כי  הלך לאיבוד.

מתחת לעצי האלון הגדולים שבביתי בסאג הרבור עמד לו רוסיננטה, יפה  וערוך לנסיעה, ושכנים באו לבקר, ביניהם שכנים שאפילו לא ידענו שיש לנו.  ראיתי בעיניהם משהו שהייתי עתיד לראות בכל אזור בארץ – תשוקה בוערת  ללכת, לנוע, לצאת לדרך, לכל מקום, הרחק מ"כאן". הם דיברו בשקט על רצונם  לנסוע באחד הימים, להסתובב במקומות, חופשיים ונטולי עוגן, לא לעבר משהו,  אלא הרחק ממשהו. ראיתי את המבט הזה ושמעתי את הכיסופים האלה בכל מקום  ובכל מדינה שביקרתי בהם. כמעט כל אמריקני משתוקק לנוע. ילד קטן אחד, כבן  שלוש-עשרה, בא כל יום. הוא עמד בצד בביישנות והסתכל ברוסיננטה; הוא הציץ  פנימה בפתח הדלת, אפילו נשכב על הקרקע והתבונן בקפיצים הערוכים למשא  כבד. הוא היה נער שקט וקטן והווה בכול. הוא אפילו בא בלילה לבהות ברוסיננטה.  אחרי שבוע הוא לא הצליח עוד להתאפק. המילים שאמר פילסו את דרכן בנחישות  דרך ביישנותו. הוא אמר, "אם תיקח אותי איתך, אני… אני אעשה הכול. אני אבשל,  אני אשטוף את כל הכלים ואעשה את כל העבודה ואדאג לך."

לדאבוני הרב הבנתי היטב את כמיהתו. "הלוואי שיכולתי," אמרתי. "אבל  הנהלת בית הספר והוריך והרבה אנשים אחרים אומרים שאני לא יכול."

"אני אעשה הכול," הוא אמר. ואני בטוח שהוא היה עושה הכול. אני חושב שהוא  הרים ידיים רק ממש ברגע שנסעתי בלעדיו. היה לו החלום שהיה לי כל חיי, ולכך  אין שום מרפא.

ציוד רוסיננטה היה תהליך ארוך ונעים. לקחתי הרבה יותר מדי דברים, אבל לא  ידעתי מה אמצא בדרך. כלים לשעת חירום, חבלי גרירה, מתקן קטן לנשיאת  משאות כבדים, כלי חפירה, מוט הרמה וכלים שונים לבנייה ולתיקון ולאלתור. אחר  כך היו מיני מזון לשעת חירום. ידעתי שבשלב מאוחר של המסע אהיה בצפון-מערב  הארץ ותקוע בשלג. התכוננתי לשבוע לפחות של מצב חירום. מים לא היו בעיה;  רוסיננטה נשא מְכל של מאה ועשרים ליטר.

חשבתי שאולי אכתוב קצת בדרך, אולי מאמרים, רשימות בוודאי ומכתבים ללא  ספק. לקחתי ניירות, ניירות העתקה, מכונת כתיבה, בלוקים לרשימות, ולא רק את  אלה, אלא גם מילונים, אנציקלופדיה קטנה וכתריסר ספרי עזר אחרים, ספרים  כבדים. יכולת האשליה העצמית שלנו היא כנראה בלתי-מוגבלת. ידעתי היטב שרק  לעתים רחוקות אני רושם לעצמי דברים, ואם אני כבר עושה זאת, אני מאבד את  הרשימות או שאינני יכול לקרוא אותן. גם ידעתי משלושים שנות ניסיון במקצועי  שאינני מסוגל לכתוב בזמן אמת, כשהדברים חמים בשטח. זה חייב לתסוס. אני  חייב לעשות את מה שידיד אחד שלי מכנה "לטחון את זה" במשך זמן מה עד שזה  שוקע. ולמרות ההיכרות העצמית הזאת, ציידתי את רוסיננטה בכלי כתיבה שיכלו  להספיק לעשרה כרכים. וכן העמסתי לתוכו משהו כמו שבעים וחמישה קילוגרמים  של ספרים מהסוג של אלה שאנחנו אף פעם לא מספיקים לקרוא, שהם כמובן  הספרים שגם לעולם לא נספיק לקרוא. דברים בקופסאות, כדורים של רובים משני  סוגים, ארגזי כלים, והרבה יותר מדי בגדים, שמיכות וכרים, והרבה-הרבה יותר מדי  נעליים ומגפיים, לבני ניילון מרופדים לאזורים של טמפרטורות שיורדות מתחת  לאפס, כלי פלסטיק וספלים מפלסטיק וקערה לשטיפת כלים מפלסטיק ומְכל נוסף  של גז. הקפיצים העמוסים יתר על המידה נאנקו וירדו עוד ועוד. אני מניח עכשיו  שנשאתי איתי אולי פי ארבעה יותר מדי מכל דבר.

צריך לזכור, צ'רלי הוא כלב קורא מחשבות. בימי חייו הוא היה  עד למסעות רבים, אך לא אחת נאלצנו להשאירו בבית. הוא יודע תמיד שאנחנו  עומדים לנסוע זמן רב לפני שהמזוודות יוצאות החוצה, והוא מפסיע ודואג ומייבב  ונכנס למצב של היסטריה קלה, למרות גילו המתקדם. בשבועות של ההכנות הוא  הסתובב כל הזמן בין הרגליים ונהיה מטרד לא קטן. הוא התחיל להסתתר בטנדר,  זחל פנימה וניסה להיראות קטן.

חג העבודה התקרב, יום האמת, שבו מיליוני ילדים יחזרו לבית הספר ועשרות  מיליוני הורים יפנו את הכבישים המהירים. הייתי מוכן לצאת בהקדם האפשרי.  ובערך באותו זמן נמסר שסופת ההוריקן דוֹנה עושה את דרכה מהקריביים לעברנו.  בקצה לונג איילנד היה לנו ניסיון רב בסופות שכאלה, והתייחסנו אליהן בכבוד רב.  כשהוריקן מתקרב, אנחנו מתכוננים לעמוד במצור. המפרץ הקטן שלנו מוגן טוב  למדי, אבל לא טוב מספיק. בעת שדונה התקדמה לעברנו לאִטה, מילאתי את  מנורות הנפט, הפעלתי את משאבת היד של הבאר וקשרתי כל דבר שזז. יש לי  סירה עם תא מגורים באורך של שישה מטרים וחצי, "איליין היפה". חיזקתי אותה  בלוחות ולקחתי אותה ללב המפרץ, הטלתי עוגן-וָו ענקי ומיושן ושרשרת בעובי של  שני סנטימטרים, ועגנתי אותה כך שיישאר לה טווח תנועה ארוך. עם הציוד הזה  היא יכלה לנוע ברוח של יותר ממאתיים קילומטרים לשעה, אלא אם כן יישבר  החרטום שלה.

דונה המשיכה לזחול לעברנו. הוצאנו רדיו שפועל על סוללות כדי לשמוע בו  דיווחים, כי ידענו שתהיה הפסקת חשמל אם דונה אמנם תכה. אך היתה עוד דאגה  אחת – רוסיננטה, שעמד בין העצים. בסיוט בהקיץ שהיה לי, ראיתי עץ קורס על  הטנדר ומוחץ אותו כאילו היה נמלה. הרחקתי את רוסיננטה מכל מקום של נפילה  ישירה אפשרית עליו, אך זה לא מנע את האפשרות שצמרת שלמה של עץ תעופף  במרחק של חמישה-עשר מטר באוויר ותמחץ אותו.

השכם בבוקר ידענו על פי הרדיו שאנחנו הולכים לחטוף את זה, ובעשר  בבוקר כבר שמענו שעין הסערה תעבור מעלינו ושהיא תגיע אלינו בשעה אחת  ושבע דקות – או איזה זמן מדויק שכזה. המפרץ שלנו היה שקט, בלי שום אדווה,  אך המים עדיין היו כהים ו"איליין היפה" רכבה לה בנחת ובעצלתיים סביב מקום  עגינתה.

המפרץ שלנו מוגן טוב יותר מרוב האחרים, כך שכלי שיט קטנים רבים  באו לעגון אצלנו. ואז ראיתי בפחד שרבים מבעליהם אינם יודעים להטיל עוגן.  לבסוף נכנסו למפרץ שתי סירות, נאות ביותר, כשאחת גוררת את האחרת. עוגן קל  הורד, והן הושארו במקומן, כשחרטומה של אחת קשור אל ירכתי רעותה, ושתיהן  בתוך רדיוס התנועה של "איליין היפה". לקחתי מגאפון לקצה המזח וניסיתי למחות  נגד האיוולת הזאת, אך הבעלים לא שמע או לא ידע או שלא היה לו אכפת.

הרוח הכתה בדיוק ברגע שבו נאמר לנו כי תכה, וקרעה את המים כאילו היו סדין  שחור. היא הלמה כמו אגרוף. צמרת שלמה של עץ אלון התרסקה ארצה, ושרטה  בתוך כך את הבית שבו עמדנו והסתכלנו במתרחש. המשב הבא עקר את אחד  החלונות הגדולים והעיפו פנימה. דחפתי את החלון בחזרה החוצה ודפקתי את  הצירים למעלה ולמטה בגרזן. החשמל והטלפון נותקו במכה הראשונה, כפי שידענו  שיקרה. וכן ידענו שצפויים להגיע גלים בגובה של כמעט שלושה מטרים. התבוננו  ברוח הקורעת באדמה ובים כלהקה מסתערת של טריירים. העצים צללו והתכופפו  כמו עשב, והמים שהרוח טרפה תפחו והעלו קרום של קצף. סירה התנתקה ועלתה  כמזחלת על החוף, ואחריה עוד אחת. בתים שנבנו בעונה הנעימה של האביב  וראשית הקיץ ספגו כעת גלים בחלונות הקומה השנייה שלהם. הבית שלנו עומד על  גבעה קטנה בגובה של עשרה מטרים מעל פני הים. אך הים הגואה שטף את המזח  הגבוה שלי. כששינתה הרוח כיוון, העברתי את רוסיננטה כדי שיישאר תמיד בצד  המוגן בידי עצי האלון הגדולים שלנו. "איליין היפה" רכבה באבירות והתנדנדה כמו  שבשבת הלאה מהרוח המשתנה.

הסירות שנקשרו זו לזו הסתבכו, חבל הגרירה נתקע מתחת למדחף ולהגה ושני  הגופים חבטו והתחככו זה בזה. כלי שיט אחר גרר את העוגן שלו ועלה על החוף אל  גדה בוצית.

לצ'רלי יש עצבי ברזל. יריות או רעמים, פיצוצים או רוחות עזות, דברים שכאלה  משאירים אותו אדיש לחלוטין. בתוך כל הסערה המייללת הוא מצא לו מקום חמים  מתחת לשולחן ופשוט נרדם.

תגובה אחת ל “מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה / ג'ון סטיינבק / קטע ראשון”

השאר תגובה