20 פברואר

הבן האובד / הנס אולריך-טרייכל / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

1.

אחי רבץ לו על שמיכת צמר לבנה וצחק אל המצלמה. זה היה בזמן המלחמה, אמרה אמא, בשנה האחרונה של המלחמה, בבית. הבית, זה היה המזרח, והאח נולד במזרח. כשאמא ביטאה את המילה "בבית", היא התחילה לבכות, כפי שהתחילה לבכות לעתים קרובות כשדיברו על האח. קראו לו ארנולד, כמו לאבא. ארנולד היה ילד שמח, אמרה אמא כשהתבוננה בתצלום. אחרי זה לא אמרה עוד שום דבר, וגם אני לא אמרתי שום דבר והתבוננתי בארנולד, שרבץ לו על שמיכת צמר לבנה והיה שמח. אני לא יודע על מה ארנולד היה שמח, היתה מלחמה וחוץ מזה הוא היה במזרח, ולמרות זאת הוא היה שמח. קינאתי באח על שהיה שמח, קינאתי באח על שמיכת הצמר הלבנה, וקינאתי בו גם על מקומו באלבום התמונות. ארנולד היה ממש בתחילת האלבום, עוד לפני תמונות החתונה של ההורים ודיוקנאות הסבים והסבתות, ואילו אני הייתי באלבום הרחק מאחור. חוץ מזה, התצלום של ארנולד היה די גדול, ואילו רוב התצלומים שאני הופעתי בהם היו קטנים ואפילו זעירים; תצלומים שההורים צילמו במה שנקרא מצלמת-קופסה, ובמצלמה הזאת יכלו, כנראה, לצלם רק תמונות קטנות או ליתר דיוק זעירות. בתצלומים שאני הופעתי בהם, היה צריך להתבונן בקפדנות רבה כדי שיהיה אפשר כלל לזהות משהו. באחד התצלומים הזעירים האלה, לדוגמה, נראתה ברֵכה ובתוכה כמה ילדים, ואחד הילדים האלה היה אני. אלא שבתצלום היה אפשר לראות רק את הראש שלי, כי אני, שאז עוד לא ידעתי לשחות, ישבתי בתוך המים והם הגיעו לי כמעט עד הסנטר. חוץ מזה, הראש שלי הוסתר חלקית על ידי ילד שעמד לפנַי בתוך המים, כך שבתצלום שהופעתי בו, רק חלק קטן מראשי נראה גלוי על פני המים. בנוסף על כך, על החלק הגלוי של ראשי נראה צל שהטיל מן הסתם הילד שעמד לפנַי, כך שכל מה שבאמת היה אפשר לראות ממני זה העין הימנית. אחי ארנולד, כבר כשהיה תינוק, נראָה לא רק כמו אדם מאושר אלא גם כמו אדם חשוב, ואילו אני נראיתי בדרך כלל ברוב תמונות הילדות שלי רק באופן חלקי, ולפעמים כמעט לא היה אפשר לראות אותי כלל. לדוגמה, כמעט לא היה אפשר לראות אותי כלל בתצלום הטבילה שלי. אמא החזיקה כרית לבנה, ועליה היתה מונחת שמיכה לבנה. מתחת לשמיכה הזאת הייתי אני, היה אפשר להבחין בזה, כי השמיכה הוסטה הצידה מעל הקצה התחתון של הכרית, ומתחתיה הציצה החוצה כף רגל של תינוק. מבחינה מסוימת המשיכו כל שאר התצלומים שצולמתי בילדותי את המסורת שנולדה עם התצלום הראשון הזה, אלא שבתצלומים המאוחרים היה אפשר לראות במקום הרגל את היד הימנית, חצי צדודית או עין אחת, כמו בתצלום שלי בברֵכה. הייתי יכול להשלים עם הנוכחות החלקית של דמותי באלבום המשפחתי, אלמלא עשתה לה אמא הרגל לפתוח שוב ושוב את האלבום כדי להראות לי את התמונות. בכל פעם הסתכם העניין בכך, שהתצלומים הקטנים והזעירים שצולמו במצלמת-הקופסה, אותם תצלומים שהיה אפשר לראות בהם אותי או יותר נכון חלקי גוף שלי, נסקרו ברפרוף די מהיר, ואילו התצלום של אחי ארנולד, שנראה לי בגודל טבעי כביכול, נתן הזדמנות להתבוננות בלתי נלאית. כתוצאה מכך, ישבתי בדרך כלל על הספה ליד אמא בפרצוף חמוץ ובמצב רוח רע והייתי מתבונן בארנולד שהיה שמח וטוב לב, בעוד אמא מתרגשת בבירור יותר ויותר. כבר משחר ילדותי השלמתי עם הדמעות של אמא, ולא המשכתי לתהות עוד, למה התחילה אמא לבכות לעתים קרובות כל כך למראה ארנולד השמח. וגם העובדה שארנולד אמנם היה אחי, אבל מעולם לא ראיתי אותו במו עינַי, כמעט לא הטרידה אותי בשנים הראשונות, ואפילו הייתי די מרוצה מזה שאיני צריך לחלוק איתו את חדר הילדים שלי. אבל יום אחד הסבירה לי אמא משהו על גורלו של ארנולד, כשגילתה לי שארנולד גווע ברעב בזמן הבריחה מהרוסים. "גווע ברעב," אמרה אמא, "גווע ברעב בידיים שלי." כי גם היא עצמה גוועה ברעב כמעט לגמרי, פחות או יותר, בזמן המסע הארוך מהמזרח למערב, ולא היה לה חלב וגם לא שום דבר אחר להאכיל בו את הילד. על השאלה שלי, אם גם לאף אחד אחר לא היה חלב בשביל הילד, לא אמרה אמא שום דבר, וגם על כל השאלות האחרות שלי על הנסיבות המפורטות של הבריחה ועל גוויעתו ברעב של אחי ארנולד – לא ענתה. אם כן, ארנולד מת, מה שהיה מן הסתם עצוב מאוד, אבל הֵקל עלי את ההתמודדות עם תמונתו. ארנולד השמח והמוצלח אפילו נעשה עכשיו נחמד בעינַי, והייתי גאה שיש לי אח מת, שגם נראה שמח ומוצלח כל כך. התאבלתי על ארנולד והייתי גאה בו, חלקתי איתו את חדר הילדים שלי ואיחלתי לו את כל החלב שבעולם. היה לי אח מת, והרגשתי שגורלי שפר עלי. לאף אחד מחברי למשחק לא היה אח מת, בוודאי ובוודאי לא אח שגווע ברעב בזמן הבריחה מהרוסים.

 

ארנולד נהיה חבר שלי, וגם היה נשאר חבר שלי אלמלא יום אחד קראה לי אמא לְמה שהיא כינתה "שיחת הבהרה". שיחת הבהרה היתה משהו שאמא מעולם לא קראה לי אליו, וגם אבא מעולם לא קרא לי לשיחת הבהרה. בכל ימי ילדותי ובשנים הראשונות לנעורי מעולם לא נקראתי לשיחת הבהרה או אפילו למשהו דומה ולוּ בקירוב לשיחת הבהרה. אבא הסתפק בחלוקת פקודות קצרות והוראות עבודה כדי להגיע איתי לכלל הידברות, ואמא אמנם דיברה איתי לפעמים, אבל כל הדיבורים הוליכו בדרך כלל אל האח ארנולד וממנו אל דמעות או שתיקה. שיחת ההבהרה נפתחה במילותיה של אמא, שאמרה שעכשיו אני כבר גדול מספיק כדי לדעת את האמת. "איזו אמת," שאלתי את אמא, כי חששתי שאולי מדובר בי. "מדובר," אמרה אמא, "באח שלך ארנולד." מבחינה מסוימת חשתי הקלה שגם הפעם מדובר בארנולד, אבל מצד שני זה גם הרגיז אותי. "מה עם ארנולד?" שאלתי, ואמא כבר נראתה שוב על סף דמעות, ועל זה הגבתי מיד בשאלה ספונטנית אבל לא מאוד חכמה, אם קרה משהו לארנולד, ואמא פטרה אותה במבט כעוס. "ארנולד," אמרה אמא בלי הקדמות נוספות, "ארנולד לא מת. הוא גם לא גווע ברעב." עכשיו גם אני כעסתי וגם הייתי קצת מאוכזב. אבל במקום לשתוק שאלתי את אמא, גם הפעם בלי לחשוב הרבה, ממה ארנולד מת בעצם. "הוא בכלל לא מת," אמרה אמא שוב ובלי שום התרגשות, "הוא הלך לאיבוד." ואז היא סיפרה לי את הסיפור על ארנולד שהלך לאיבוד, שחלק ממנו הבנתי וחלק ממנו לא הבנתי.

תגובה אחת ל “הבן האובד / הנס אולריך-טרייכל / קטע ראשון”

  1. להגיב הבן האובד says:

    […] לקריאת קטע מן הספר. […]

השאר תגובה ל הבן האובד

בטל תגובה