20 פברואר

האישה בלבן / וילקי קולינס / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר.

 

רחוב הארלי, לונדון
פברואר 1861

מתחיל את הסיפור ווֹלטר הַרטְרַייט
מפונדק קלמנטס, מורה לציור

1.

 

זהו סיפור על מה שסבלנותה של אישה יכולה לשאת ועל מה שנחישותו של גבר יכולה להשיג.

אילו היה אפשר לסמוך על מערכת המשפט שתרד לעומקה של כל פרשה חשודה ושתנהל כל הליך של חקירה בסיוע מצומצם בלבד של שמן הזהב והשפעותיו המרככות, ייתכן שהאירועים הממלאים דפים אלה היו מגיעים לבית משפט וזוכים למידה ראויה של תשומת לב הציבור.

ואולם שלטון החוק, במקרים בלתי נמנעים אחדים, הוא משרתו העסוק מאוד של הכיס התָפוּח, ולסיפור לא נותר לפיכך אלא להיות מסופר בפעם הראשונה כאן. הקורא ישמע אותו עכשיו כפי ששופט היה מן הסתם עלול לשמוע אותו. מתחילתו של הגילוי ועד סופו לא יימסרו שום נסיבות בעלות חשיבות על סמך עדויות מפי השמועה. כשירצה המקרה ומחבר שורות הקדמה אלה (וולטר הרטרייט שמו) יהיה קרוב יותר מאחרים למאורעות המיועדים להיכתב, יתארם הוא בעצמו. ולכשיכזיב ניסיונו, יפרוש מתפקיד המספר, ואת המשימה שנטל על עצמו ימשיכו, מהמקום שבו הפסיק, אחרים שביכולתם לתאר את הנסיבות העומדות כאן לעיון, ויעשו כן על סמך ידע אישי ובאותה בהירות ונחרצות שאפיינה את דברי קודמיהם.

את הסיפור המובא בזאת יגולל אפוא יותר מעֵט אחד, כדרך שבבית משפט מגולל יותר מעד אחד את סיפור מעשה הפשע, וגם לשמה של אותה מטרה: להציג את האמת, ותמיד מהפן הישיר והבהיר ביותר שלה, ולהתחקות אחר התפתחותה של שורה אחת שלמה של מאורעות, באמצעות הזמנת הדמויות שהיו קשורות אליהם ביותר בכל שלב ושלב לספֵּר, כל אחת בתורה, על התנסותה שלה, מילה במילה.

יבוא אפוא וולטר הרטרייט, מורה לציור בן עשרים ושמונה, ויישמע ראשון.

2.

זה היה יומו האחרון של חודש יולי. הקיץ הארוך והחם התקרב אל סיומו; ואנחנו, עולי הרגל היגעים של מדרכות לונדון, התחלנו להעלות במחשבתנו את העָבים שעל שדות החיטה ואת רוחות הסתיו שעל חוף הים.

אותי, בעוונותי, הותיר הקיץ המתפוגג בבריאות לקויה, ברוח נכאה, וגם, אם האמת חייבת להיאמר, בחסרון כיס. בשנה האחרונה לא כילכלתי את משאבי המקצועיים בזהירות הנקוטה בידי בדרך כלל; ובגלל פזרנותי יכולתי לצפות רק לסתיו של קיום חסכני בין הבית של אמי בהמפסטד לבין מעוני שלי בעיר.

הערב, אני זוכר, היה דמום ומעונן; האוויר הלונדוני היה בשיא כובדו. זמזומה הרחוק של התנועה ברחוב היה בשיא עמימותו; הדופק החלש של החיים הפועמים בגופי, והלב הכביר של העיר שסביבי, כמו הלכו ושקעו, ברפיון הולך ורב, יחד עם השמש השוקעת. התעוררתי ובחיקי ספר ששיקע אותי בתנומה במקום בקריאה, ויצאתי את מעוני אל אוויר הערב הצונן של הפרוורים. זה היה אחד משני הערבים בשבוע שהייתי רגיל לבלות עם אמי ועם אחותי. לפיכך שמתי פעמַי צפונה בכיוון המפסטד.

לתיאור המאורעות שעלי עוד למסור אני נדרש כאן לציין כי אבי מת זה שנים אחדות לפני התקופה שאני כותב עליה עתה, וכי אחותי שרה ואני היינו היחידים ששרדנו ממשפחה בת חמישה ילדים. אבי היה מורה לציור לפנַי. הודות למאמציו, הוא ראה ברכה רבה בעמלו; ודאגתו האוהבת לעתידם של התלויים ביגיע כפיו הניעה אותו, מאז נשא לו אישה, לייחד לביטוח חייו נתח מהכנסותיו, שעלה בהרבה על זה שרוב הגברים מוצאים לנכון להפריש למטרה זו. הודות לזהירותו המופלאה והסתפקותו במועט נשארו אמי ואחותי, אחרי מותו, אדוניות לגורלן, כשם שהיו בחייו. אני המשכתי בקו הזה, והיו לי כל הסיבות להכיר תודה על האפשרויות שעמדו לפני בצאתי לחיים.

הדמדומים השקטים עדיין רטטו על רכסיו הגבוהים של שדה הבור הפתוח, ונוף לונדון שמתחתי שקע אל תוך תהום שחורה בצלו של הערב המעונן, והנה הגעתי אל שער הבית של אמי. רק צילצלתי בפעמון, וכבר נפתחה הדלת לרווחה בתנופה, ובמקום המשרתת הופיע ידידי האיטלקי הנכבד פרופסור פֶּסקָה, וזינק בגיל החוצה כדי להקביל את פני בחיקוי נוכרי צורמני של ברכת שלום אנגלית עליזה.

בזכות עצמו, וגם, אם יורשה לי להוסיף, בזכותי שלי, ראוי פרופסור פסקה לכבוד של עריכת היכרות רשמית. יד המקרה עשתה אותו לנקודת המוצא של סיפור המשפחה המוזר שאותו מבקשים דפים אלה לגולל.

את ידידי האיטלקי הכרתי לראשונה בכמה בתים חשובים שבהם הוא לימד את שפתו ואני לימדתי ציור. על תולדות חייו ידעתי רק שהוא נשא לפנים משרה באוניברסיטת פדובה; שהוא עזב את איטליה מסיבות פוליטיות (שאת טיבן הוא נמנע בעקביות מלציין באוזני איש); ושזה שנים רבות הוא יושב בלונדון כמורה לשפות מבוסס ומכובד.

פסקה לא נחשב לננס ממש – כי מבנה גופו הצטיין בהתאמת איברים מושלמת מכף רגל ועד ראש – אך היה, כמדומני, האיש הקטן ביותר שראיתי מחוץ לזירת מופעים.[2] הופעתו החיצונית שיוותה לו בכל מקום מראה יוצא דופן, אך המוזרות הלא-מזיקה של אופיו הבליטה אותו עוד יותר בין שורות בני המין האנושי. הרעיון שהכתיב את חייו היה, ככל הנראה, החובה להפגין את הכרת התודה לארץ שהעניקה לו מקלט ואמצעי קיום, ואת זאת הוא עשה במאמצים עילאיים להפוך את עצמו לאנגלי. את המחמאה שחלק לאומה בכללותה הוא הביע במטרייה שנשא תמיד ובשימוש תמידי בחותלות ובמגבעת לבנה, אלא שדעתו של הפרופסור עדיין לא היתה נוחה מהדבר, ולפיכך שאף להפוך לאנגלי גם בהרגליו ובבילוייו, ולא רק במראהו החיצוני. משקבע כי אומתנו מתייחדת משאר האומות בחיבתה לעיסוק בספורט, הקדיש את עצמו האיש הקטן, בתום לבו וללא כל הכנה מוקדמת, לסוגי הספורט והבילוי האנגליים שלנו כל אימת שנמצאה לו שעת כושר להצטרף לפעילויות אלה, וזאת מתוך שכנוע עמוק כי בעזרת כוח הרצון הוא יוכל לאמץ את סוגי הפעילות הספורטיבית הלאומית שלנו, בדיוק כשם שאימץ את החותלות הלאומיות שלנו ואת המגבעת הלבנה הלאומית שלנו.

ראיתיו מסַכֵּן את איבריו בלי חשבון בציד שועלים ובמגרש הקריקט, וזמן-מה לאחר מכן ראיתיו מסכן את חייו, בדיוק באותה פזיזות, בימהּ של בּרַייטוֹן.

נפגשנו שם במקרה, ורחצנו יחד בים. אילו עסקנו בפעילות מיוחדת לאוּמה שלי, הייתי, כמובן, משגיח על פסקה בשבע עיניים, אך הואיל ונוכרים מסוגלים בדרך כלל לדאוג לעצמם בתוך המים לא פחות טוב מאנגלים, לא עלה כלל על דעתי כי אמנות השחייה[3] לא היתה אלא עוד סוג של פעילות שנוספה לרשימת הפעולות הגופניות היאות לגברים שהפרופסור חשב שיוכל ללומדן ללא כל הכנה מוקדמת. זמן קצר לאחר שהתרחקנו שנינו מהחוף נעצרתי, וכשנוכחתי כי ידידי אינו לצדי, סבתי לאחור כדי לראות היכן הוא. לבעתתי ולתדהמתי לא ראיתי ביני לבין החוף דבר זולת שתי ידיים לבנבנות נאבקות לרגע קט מעל פני המים, ואחר כך נעלמות מן העין. כשצללתי לחפשו, מצאתי את האומלל מוטל מקופל על הקרקעית, בשקע של חלוקי אבן, ונראה קטן בהרבה מכפי שראיתיו אי-פעם בעבר. בדקות המעטות שחלפו בעת שהובלתי אותו למקום מבטחים, השיב האוויר את רוחו, והוא עלה על מדרגות תא הרחצה[4] בעזרתי. עם התאוששותו החלקית, שבה גם האשליה הנהדרת שהיתה לו בעניין השחייה. ברגע ששיניו הנוקשות איפשרו לו לדבר, הוא חייך בלי הבעה ואמר שזה ודאי קרה בגלל עווית. כששב לאיתנו לגמרי, הוא התיישב לידי על החוף, ובתוך רגע הבקיע אופיו הדרומי החם את כל המעצורים האנגליים המלאכותיים. הוא העתיר עלי את הביטויים המופלגים ביותר של חיבה – קרא בלהט, בסגנון ההפרזה האיטלקי האופייני לו, כי מעתה ואילך יעמדו חייו לרשותי – והכריז כי לעולם לא ידע אושר עד שתימצא לו שעת כושר להוכיח את תודתו בשירות כלשהו שיעשה למעני, שירות שאולי אזכור עד אחרון ימי.

עשיתי כמיטב יכולתי לעצור את שטף דמעותיו והצהרותיו החגיגיות בכך שהתעקשתי להתייחס אל ההרפתקה כולה כאל נושא טוב לבדיחה, והצלחתי לבסוף, כפי שהנחתי שיקרה, למתן את תחושת החובה העזה שפסקה חש כלפי. לא אז ולא אחר כך, כשחופשתנו הנעימה הגיעה אל סיומה, לא העליתי על דעתי ששעת הכושר לשרתני, שאליה נכסף בשקיקה כזאת ידידי האסיר-תודה, נועדה לבוא במהרה; שהוא יעוט עליה בהתלהבות וללא שהות; ושבעשותו כן הוא יטה את זרם קיומי כולו אל אפיק חדש, וישנה אותי בעיני עצמי כמעט עד לבלי הכר.

ובכל זאת, כך היה. אילולא צללתי לחלץ את פרופסור פסקה ששכב מתחת למים על מצע של חלוקי אבן, יש מקום להניח בכל הסבירות שבן אנוש מסוגל לה כי לעולם לא הייתי מקושר אל הסיפור שדפים אלה יגוללו – ואפשר שלעולם לא הייתי אף שומע את שמה של האישה שחיה בכל מחשבותי, שתבעה לה חזקה על כל מעייני מרצי, שהיתה לדמות המנחה היחידה שמכתיבה עתה את תכלית חיי.


[1] עורך דין, משורר ורופא, שכנראה סיפק לקולינס את הפרטים הרפואיים הנוגעים לעלילת הרומן (הערות השוליים הן מאת המתרגמת, אלא אם כן יצוין אחרת).

[2] הצגת גמדים היתה אירוע בידור נפוץ במאה התשע-עשרה.

[3] שחייה היתה מקובלת אז הרבה פחות מאשר היום. ב-1859 נוסד "מועדון השחייה של לונדון", במטרה "להפיץ את אמנות השחייה ולהציבה בשורה הראשונה של פעילויות הפנאי הלאומיות שלנו".

[4] תא נייד על גלגלים שהיה אפשר לקרבו אל שפת המים, וששחיינים ביישנים יכלו לרדת ממנו אל המים באין רואה.

תגובה אחת ל “האישה בלבן / וילקי קולינס / קטע ראשון”

  1. להגיב האישה בלבן says:

    […] לקריאת קטע מן הספר. […]

השאר תגובה