20 פברואר

אקס ליבריס / אן פדימן / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

נישואי ספריות

לפני חודשים אחדים החלטנו בעלי ואני לאחד את שתי הספריות שבביתנו. באותה עת מלאו להיכרותנו עשר שנים שמתוכן חיינו יחד שש שנים, והיינו נשואים במשך חמש. ספלי הקפה הלא זהים שלנו חיו בנועם זה בצד זה, לבשנו זה את חולצות הטריקו של זה ובשעת הדחק גם חלקנו גרביים. נישואי התערובת בין אוספי התקליטים שלנו עברו ללא תקרית ראויה לציון ואנו בטוחים שהעשירו את שנינו. וכי איך אפשר אחרת כאשר המוטֶטים של ז'וסקן דה-פְּרֶה (שלי) התכרבלו להם בחמימות עם האוסף הכי גרוע של ג'פרסון אֵיירפּלֵיין (של ג'ורג')? לעומת זאת, הספריות שלנו לא התמזגו ממש. שלי נחה לה בקצה הצפוני של הלופט שלנו, ושל ג'ורג' בקצהו הדרומי. אמנם הסכמנו שאין כל היגיון בכך ש"בילי באד" שלי יערוג ממרחקים אל "מובי דיק" שלו, ובכל זאת לא נקפנו אצבע לקרב בין רחוקים.

בלופט הזה באנו בברית הנישואים בנוכחות העותקים הנפרדים של מלוויל. ללא שום קושי הבטחנו לאהוב זה את זה בעוני ובעושר, בבריאות ובחולי. הבטחנו זה לזה לנטוש את כל אהובינו הקודמים בלי שמץ היסוס. כמה טוב שספר התפילות לא אומר מילה על נישואי ספריות ופרֵדה מעותקים כפולים. נושאים אלה מחייבים שבועה רצינית הרבה יותר והיו עלולים לאיים על עצם קיומו של הטקס. שנינו סופרים ושנינו השקענו בספרים שלנו רגשות שהרבה אנשים מפתחים כלפי מכתבי אהבה ישנים. לחלוק מיטה ועתיד משותף הרי זה משחק ילדים לעומת בעלות משותפת על "כל השירים של ייטס", הספר שממנו קראתי בקול את "מתחת לבֶּן בּאלבֶּן" בעודי ניצבת על קברו של המשורר בחצר הכנסייה בדראמקליף. ומה עם בעלות משותפת על "מבחר שירי ת"ס אליוט" של ג'ורג'? הספר שנתן לו במתנה בכיתה ט' רובּ פארנסוורת, חברו הטוב ביותר, שכתב לו את ההקדשה: "מיטב האיחולים מג'רי צ'יוורס" (ג'רי צ'יוורס, אחד משמות החיבה של רוב, היה השוער של קבוצת "בוסטון ברואינס", והזיווג בין שירה להוקי קרח היה קרוב לוודאי הראשון בהיסטוריה).

הרתיעה שחשנו כלפי רעיון השידוך בין המלווילים שלנו ניזונה גם מהבדלים מהותיים באופיינו. ג'ורג' נוטה לחבר דברים ואילו אני נוטה להפריד ביניהם. הספרים שלו היו מעורבבים באופן הדמוקרטי ביותר וחסו בצל כותרת כוללנית אחת – ספרות. קצתם ניצבו מאונכים, קצתם מאוזנים והאחרים פשוט רבצו להם בנחת מאחורי ספרים אחרים. הספרים שלי נראו כמו מדינות הבלקן אחרי חלוקתה מחדש של יוגוסלביה, ממוינים ומסווגים על פי ארץ המוצא של כותביהם ועל פי הנושא. בלבו של ג'ורג', כמו בלבם של אנשים רבים הסובלים בשקט אי-סדר של אחרים, מפעם אמון בסיסי בחפצים תלת-ממדיים. אם הוא מחפש משהו, המשהו הזה פשוט יתייצב לפניו. מאחר שהוא מאמין בכך בכל לבו, זה בדיוק מה שקורה בדרך כלל. אני לעומתו מאמינה שספרים, מפות, מספריים וסרטי הדבקה נודדים בלא להותיר עקבות, וכי אם לא יוצמדו בחוזקה למקומם יסתלקו ברגע של אמת למחוזות רחוקים וזרים. לכן נתונים ספרי תחת משטר קשוח ומידור קפדני.

לאחר חמש שנות נישואים וילד גמרנו אומר, ג'ורג' ואני, שבָּשלה העת. אנחנו מוכנים ומזומנים לאינטימיות העמוקה הכרוכה במיזוג הספרים שלנו. עדיין לא ממש חשבנו איך ליישב בין גישת-הגן-האנגלי שלו לבין גישת-הגן-הצרפתי שלי. לפחות בטווח המיידי היתה ידי על העליונה בטיעון המוחץ שאם תאוחד הספרייה שלנו על פי השיטה שלי, ג'ורג' יוכל תמיד למצוא את ספריו, אבל אם היא תאוחד על פי שיטתו, לא אוכל למצוא בה את ידי ואת רגלי. הסכמנו על מיון לפי נושאים: היסטוריה, פסיכולוגיה, טבע, מסעות וכדומה, ואת המדור ספרות חילקנו למדורי משנה על פי ארץ המוצא. ג'ורג' חשב אמנם שזאת תוכנית נוקדנית מדי, אבל הסכים שהיא טובה יותר מהתוכנית שעליה שמע מידידים שלנו: ידידים שלהם השכירו את ביתם לחודשים אחדים למעצב פנים. בשובם הביתה גילו שספרייתם על כל תכולתה אורגנה מחדש על פי הצבע והגודל. זמן קצר אחר כך מצא מעצב הפנים את מותו בתאונת דרכים. אני חייבת להודות שבערב שבו שמעתי את הסיפור הסכימו כל הנוכחים שבסופו של דבר נעשה כאן צדק.

אלה היו חוקי היסוד. הצרות האמיתיות התחילו כשהכרזתי על כוונתי לארגן את הספרות האנגלית בסדר כרונולוגי ואת הספרות האמריקנית בסדר אלפביתי של שמות מחברים. להגנתי אמרתי שאוסף הספרות האנגלית שלנו משתרע על פני שש מאות שנים ופרישתו על גבי המדפים, בסדר כרונולוגי, תגולל את ההיסטוריה במלוא תנופתה ממש לנגד עינינו. כל סופרי התקופה הוויקטוריאנית חייבים להישאר יחד, הרי לא יעלה על הדעת לפרק משפחה. חוץ מזה, סוזן זונטאג סידרה את הספרים שלה בסדר כרונולוגי. בריאיון ל"ניו יורק טיימס" סיפרה שהצטמררה רק לעצם המחשבה על פינצ'ון ליד אפלטון ]באנגלית Plato[. אבל רוב האוסף האמריקני שלנו הוא בן העשורים האחרונים של המאה העשרים וכדי למיין אותו בסדר כרונולוגי ניאלץ להתפלפל כשני בחורי ישיבה. לכן טענתי שסדר אלפביתי הוא הכרחי. בסופו של דבר, למען שלום בית ולא למען ההיגיון שבדבר, נכנע ג'ורג'. רגע קשה במיוחד העיב על ההסדר שלנו כשג'ורג' העביר את כתבי שייקספיר שלי ממדף למדף ואני אמרתי: "תשמור על הסדר הכרונולוגי של המחזות!"

"את רוצה לשמור על סדר כרונולוגי ביצירות של מחבר אחד?" נשימתו נעתקה. "הרי אף אחד לא יודע בוודאות מתי בכלל נכתבו המחזות!"

"אז מה?" הטחתי בו, "כל אחד יודע שהוא כתב את 'רומיאו ויוליה' לפני 'הסערה'. הייתי רוצה שיהיה אפשר לראות את זה גם על מדף הספרים שלנו."

ג'ורג' מודה שזו היתה אחת הפעמים היחידות שבהן חשב ברצינות על גירושים.

העברת הספרים דרך קו מייסון-דיקסון מהצד הצפוני שלי לצד הדרומי שלו ארכה כשבוע. בכל ערב היינו מניחים את הספרים המיועדים למיזוג על הרצפה, מערבבים אותם ובוחנים אם השילוב עולה יפה בטרם נניח אותם על המדפים. במשך שבוע ימים נאלצנו לדלג כילדים בדרכנו מהשירותים למטבח, מהמטבח לחדר השינה וחוזר חלילה. טיפלנו בכל אחד ואחד ממאות הספרים שלנו, ובעצם נכון יותר לומר שליטפנו כל אחד. באחדים היו הקדשות שכתבו אהובים מן העבר. באחדים היו הקדשות שכתבנו זה לזה. אחרים היו משולים לכמוסת זמן – ב"סופרים הבריטים החשובים" שלי רשמתי את שמות כל משוררי החובה לבחינת הגמר באנגלית בתיכון, בשנת 1970. מבין דפי "בדרכים" של ג'ורג' נשרה גלויה ועליה בול של עשרה סנט.

בעוד הספרים נערמים והולכים על הרצפה, ניהלנו ויכוחים סוערים לא רק על "איזה ספר יעמוד ליד איזה ספר?" אלא גם על "איפה בכלל נמקם אותם?" אני התגוררתי בלופט תשע שנים בטרם הצטרף אלי ג'ורג', וספרות אנגלית תפסה בו תמיד את המקום המרכזי והבולט ביותר על הקיר שמול הכניסה (בקוטב הנגדי של סולם החשיבות, מימין לשולחן הכתיבה, ניצבה ארונית קטנה עם דלת ועליה מדריך המיקוד ו"דיאטת סקארסדייל השלמה"). ג'ורג' חשב שאת מקום הכבוד הזה חייבים להקצות לספרות אמריקנית. לו הייתי מסכימה להציג את עצמי בפני העולם כחסידה של א"ג' ליבּלינג ולא של וולטר פֵּייטר, הייתי מודה בעצם שהקיץ הקץ על חלום נעורי להיות מרצה באקדמיה, ובכך הייתי מעניקה את הבכורה למקצועי – עיתונאות. נכנעתי למציאות והסכמתי שהקיר הייצוגי שלנו ייצג גם את בעלי וגם אותי, אך הדמעות חנקו את גרוני.

במיוחד בשביל המדפים שליד המיטה יצרנו סיווג חדש – ספרים שכתבו חברים ובני משפחה. את הרעיון שאבתי מידידה שאף היא סופרת (המיוצגת אף היא עכשיו על המדפים האלה). היא נימקה זאת בהרגשה הטובה שמעניק לה מראה חבריה האהובים המקובצים יחד. לג'ורג' היו ספקות בעניין. הוא חשב שזהו פתח לעלבון כפי שעלול לקרות אם, למשל, נַגְלה את מרק הלפרין מהקנון האמריקני, שבו נח על פי האלף-בית בצד ארנסט המינגוויי, ונאלץ אותו לחלוק מדף עם פיטר לראנג'יס שפירסם את שישה-עשר החלקים של "מועדון השמרטפיות" בשם עט נשי (בסופו של דבר ג'ורג' שינה את דעתו כי חשב שלמרק ולפיטר יש בעצם הרבה מה לומר זה לזה).

המשוכה הקשה ביותר בדרכנו הופיעה לקראת סוף השבוע, כשהגענו למיון העותקים הכפולים שלנו והיינו חייבים להחליט איזה ספר להשאיר ועל איזה לוותר. התברר ששנינו שמרנו עותקים כפולים של ספרינו האהובים ביותר על כל צרה שלא תבוא אם ניאלץ להיפרד. אם ג'ורג' ייפטר סופית מהעותק המרופט של "אל המגדלור" ואני אפטר סופית מ"זוגות" בעטיפתו הוורדרדה שאותו קראתי שוב ושוב בשנות העשרה (כאשר מסעות המחקר של אפדייק לנבכי מורכבותם של חיי הנישואים נראו אקזוטיים מעל ומעבר לכל דמיון), עד שהתפרק לשלושה חלקים ונאלצתי להדק אותם בגומייה – אם נגיע לכך לא תהיה לנו ברֵרה אלא להישאר יחד לתמיד, פשוט לא תהיה כל דרך חזרה.

יחד היו לנו כחמישים עותקים כפולים. החלטנו להעדיף כריכה קשה על כריכה רכה, אלא אם כן מהדורת הכריכה הרכה כללה הערות שרשמנו בשולי העמודים. השארנו את "מידלמארץ'" שלי, שאותו קראתי בגיל שמונה-עשרה ושעל דפיו נבטו ניסיונותי הראשונים לכתוב ביקורת ספרות (עמוד 37 – "זוועה"; עמוד 261 – "זיבולי שכל"; עמוד 294 – "גועל נפש"), את "הר הקסמים" של ג'ורג', ואת "מלחמה ושלום" שלי. בגלל "נשים אוהבות" פרץ בינינו ויכוח מייסר ממש. ג'ורג' קרא את הספר כשהיה בן שש-עשרה והתעקש שאין כל טעם לקרוא את הספר שוב ושוב אלא במהדורה הישנה של הוצאת בנטם בכריכה רכה, בעטיפה המקורית המתארת בצבעים זוהרים שתי נשים, האחת בעירום מלא והשנייה בעירום חלקי. אני קראתי את הספר כשהייתי בת שמונה-עשרה, השנה שבה לא כתבתי ביומן שלי. הרי לא באמת הייתי צריכה להזכיר לעצמי את השנה שבה איבדתי את בתולי. כל זה היה ברור כשמש מההערות שרשמתי בשולי הספר במהדורת וייקינג (עמוד 18 – "אלימות תחליף למין"; עמוד 154 – "ייסורי המין"; עמוד 158 – "מין"; עמוד 159 – "כוח המין"). מה כבר יכולנו לעשות חוץ מאשר לוותר ולהשאיר את שני העותקים?

אחרי חצות. עוד מאמץ קטן ואנחנו מסיימים. הכפולים שלנו בתוספת כמאה מדוללים מכאיבים נערמו בקפידה, מוכנים לעשות את דרכם אל בתים אחרים. שנינו, מיוזעים ומתנשפים מתחת לשני המלווילים המאוחדים שלנו, הצמדנו שפתיים.

עכשיו הספרייה המאוחדת שלנו מסודרת בקפידה וללא דופי, אבל היא נראית כאילו חסר בה משהו, ממש כמו חיי לפני ג'ורג'. וכך, בחלוף השבועות, השתלט סגנונו של ג'ורג', באופן הדרגתי ומעודן, על הספרייה המאוחדת שלנו, ואי-אפשר לומר שלא התקבל בברכה מסוימת. בדומה לקווים הזוויתיים של יסודות בניין חדש, המתרככים ומאבדים את חדותם כאשר עשבים סחופי רוח מטפסים עליהם ואופניים נשכחים צצים בסמוך, כך החלה גם התבנית שלנו מתרככת בהשפעת הברית שהתרקמה בין בעלי לבין הסדר הקורס. שידות הלילה שלנו החלו כורעות תחת כובד משקלם של ספרים חדשים שלא מוינו. המחזות של שייקספיר החליפו מקום ללא הרף. יום אחד שמתי לב שה"איליאדה" ו"עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית" מצאו את דרכם למדף החברים וקרובי המשפחה. כאשר חקרתי את ג'ורג' על הפרת ההסכם, הוא הדגים לי את המרחק באצבעותיו: "נו טוב, גיבון ואני הרי ממש קרובים."

כשג'ורג' נסע לפני שבועות אחדים, החלטתי לקרוא שוב את "מסעות עם צ'רלי". נכנסתי למיטה עם הספר שקראתי בפעם הראשונה בקיץ שבו מלאו לי שבע-עשרה. נהניתי מאוד ממגעו המוכר של הנייר הישן, המתפורר, ומהעטיפה שעליה נראה סטיינבק יושב בשיכול רגליים ליד הפודל שלו. כשהגעתי לעמוד 192, בקטע המתאר את הידלדלות יערות עצי הסֶקוֹיה בקליפורניה, נתקלתי בכתב ידו הצעיר של ג'ורג' שהייתי מזהה אותו בכל מקום ובכל עת: "למה אנחנו הורסים את הסביבה?"

כאשר דנו בגורל העותקים הכפולים החלטנו מן הסתם לא לוותר על העותק של ג'ורג'. הספרים שלו והספרים שלי הם עכשיו הספרים שלנו. סוף סוף מימשנו את נישואינו במלוא מובן המילה.

תגובה אחת ל “אקס ליבריס / אן פדימן / קטע ראשון”

  1. להגיב אקס ליבריס says:

    […] לקריאת קטע מן הספר. […]

השאר תגובה ל אקס ליבריס

בטל תגובה