20 פברואר

הלב הקבור / שמעון אדף / קטע ראשון

נכתב ע"י 2 תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

1.

כשמו כן הוא. אֶמִיר מור-טל לא היה מגיע לָעולם אלמלא החיבה העמוקה שרחש אביו למשחקי מילים. עובדה משונה כשלעצמה. אך להוציא אותה ואת צליל שמו הלא-שגרתי, לא היה דבר יוצא דופן או מעורר עניין באמיר. למעשה, אמיר מור-טל היה הילד הרגיל ביותר בעולם. שום תכונה לא ייחדה אותו. גם מראהו היה פשוט ונמלט על נקלה מהזיכרון: שיער שחור חלק, עור שחום, נחיריים רחבים, עיני שקד מוארכות מעט, אישוני דבש, שכשנפל עליהם האור, הפכו שקופים והקנו לו הבעה שבירה.
הוא נולד וגדל במבוא ים, עיירה בדרום ישראל שאיש לא הבין כיצד זכתה לשמה. חוף הים היה מרוחק כחמישה-עשר קילומטרים מן היציאה מן העיר. יש מי שטען שמייסדיה חשבו על השם משום שהעיר נבנתה בדיוק על הקו שבו המדבר מאבד את שלטונו ורוחות הים וריחותיו מתחילים למלא את האוויר. אחרים הצביעו על רחוב משופע וסיפרו שמי שעומד בתחתיתו מקבל את התחושה שאם יעפיל לראשו, יתגלה לו מראה הגלים.
בשנותיו בגן הילדים ובבית הספר מעולם לא נבחר אמיר לגלם תפקיד ראשי בהצגת בית הספר, או לכהן באחת מוועדות הכיתה. בשיעורי ספורט ובמשחקים של אחר הצהריים לא בלט בשום אופן, לא במעלותיו ולא בחסרונותיו. ציוניו היו ממוצעים לכל הדעות, לא מרשימים ולא מדכדכים, וכך גם ההערכות של מוריו. הוא צפה בשעמום קל בתוכניות הטלוויזיה שעל אודותיהן דיברו יתר תלמידי הכיתה, שיחק במשחקי המחשב הפופולריים, שבהם, בלא שיפתיע בכך איש, לא שבר שום שיא ולא נכשל כישלון חרוץ. כישוריו בתחום הלשוני לא היו סיבה לגאווה, גם לא לבושה, למרבה חמתו של אביו. שכן, שמואל מור-טל היה כרוך מגיל צעיר אחר שעשועי שפה מכל מין וסוג: לשון נופל על לשון, תשבצי היגיון, כתיבת צפנים ופענוחם, מילים שנשכחו, מילים מוזרות שמצא במילונים בשפות שונות, וגם אחר דיונים על אודות השפה ומוצא הלשונות.

לעתים קרובות היה שמואל מור-טל מנסה לגרום לבנו לגלות מעט עניין בדבר מה, והיה מקשה בפניו קושיות שהיו מבוססות על חידודי לשון. אמיר היה מושך בכתפיו ואומר, "אבל מה זה מעניין?"
שמואל היה משיב בכעס מרוסן, "לעולם אל תזלזל במילים. יום יבוא ותבין כמה כוח טמון בהן." ואמיר היה עונה, "בסדר." ושמואל היה מוסיף, "לא לחינם ניתנו לך לב ועיניים."
אמיר הכיר את הטקס הזה בעל-פה והיה מסכם אותו במשפט ששינן לו אביו, "כן, כן. שמענו. לב להבין ועיניים לראות."

ואז, כמעט תמיד, היה שמואל מספר לו כיצד, בזכותם של חידודי הלשון, קנה את אהבתה של אמו.
השניים נפגשו במסיבה שערכו בני הזוג פלג, ואמו של אמיר, עדינה, עוד התהלכה בשם נעוריה, חליבה. הם הוצגו זה בפני זה בשמותיהם המלאים ונותרו לעמוד נבוכים לבדם במרכז הסלון, אוחזים בכוסות יין. שמואל שבר את השתיקה המעיקה. הוא אמר, מחייך קלות, "מעטיני הפרה הלא-גסה נולדה האישה הכי יפה בחדר."

עדינה פערה זוג עיניים ירוקות לעומתו, אבל לא אמרה מילה. היא תהתה אם ניסה להעליב אותה או להחמיא לה. שמואל פרץ בצחוק למראה הקמטים על מצחה. היה זה צחוק של מבוכה, בשיפולי בטנו הרגיש שאם לא ייזהר, הוא עלול לטבוע בעומק עיניה. הוא גמע מכוס היין שהחזיק בכף ידו הרועדת, והיה נדמה שהיין נוסך בו תעוזה. הוא אמר, "סליחה, תראי, לא… זו בעצם הגדרת תרתי משמע… כלומר…" הוא השתעל כשחריפות היין החליקה בגרונו, והמשיך, "תעני לי, מה יוצא מעטיני הפרה?"
"חלב?" ענתה עדינה בהיסוס.
"כן. ואיך מכוּנה הפעולה של הוצאת

החלב?"
"חליבה."
"טוב מאוד. עכשיו, מה פירוש 'לא גסה'?"
"עדינה…" אמרה עדינה בהשתאות ושמואל צפה בעיניה המאירות כשירדה לסוף דעתו.
"ביחד זה יוצא 'חליבה עדינה' או 'עדינה חליבה'…" אמר, והוסיף, נפעם, נכבש לחלוטין בכוח מבטה, "האישה הכי יפה בחדר. אהמ… אי… איזה ירוק-יקרות זורח בעינייך." ועדינה הסמיקה.
לפעמים היתה עדינה מוסיפה את גרסתה, מספרת מה חשה באותם רגעים שבהם טרח מישהו להבין אילו משמעויות גלומות בשמה, ועוד כינה אותה האישה הכי יפה בחדר. איך בחנה את הגבר הגבוה, כבד המשקל, שכל עמידתו אומרת התנצלות על מידותיו; טיפות זיעה ביצבצו על מצחו למרות המזגן שהימהם לעצמו ברוך מקיר הסלון, ואדוות התפשטו בגביע היין שהחזיק מהטלטול שטילטלה אותו כף ידו הנרעדת. ואיך אמרה לעצמה, זה יהיה בעלי.

וכך היה. שנה לאחר המסיבה התחתנו. חצי שנה לאחר מכן חזרה עדינה חליבה-מור-טל מבדיקת האולטרה-סאונד ובישרה לבעלה, בשעה שהעבירה את כף ידה בחיבה על בטנה המתעגלת והולכת, שייוולד להם בן. שמואל לא היסס. הוא אמר, "אם כך, שמו בישראל יהיה אֶמִיר," ושפתיו נפשקו בחיוך שובבי, נמתחות על השיניים וקצה הלשון מבצבץ מביניהן. היא הכירה את החיוך המתגרה שלו, הדוחק בה לנסות ולעמוד על כוונתו, לפתור את החידה שהשליך אליה. כמה אהבה את הרגעים האלה שמתוך כובד האדם השקוע בטרדות היומיום, הבליח החן הנערי, הגולמי שלו. "זה משחק המילים הראשון שחשבתי עליו בחיים," הוסיף שמואל, "כשהייתי בן חמש-עשרה. כל כך הצטערתי שההורים שלי לא חשבו עליו בעצמם."

שם היתה עדינה נעצרת בדרך כלל בסיפורה ומתבוננת בחמדה באמיר. היא לא היתה ממשיכה ומגוללת את מה שאירע מאז. באותו ערב שבו החליט שמואל על שמו של בנם, יצאה אל החצר. היא לחשה את השם "אמיר מור-טל" אל אוויר הסתיו העומם, הברה אחר הברה, כמו הגתה לחש עתיק. וההבנה הבליחה בה. כל אחר הצהריים נעו המחשבות בירכתי מוחה, מתפתלות סביב שמו העתידי של בנה. ועכשיו באה החידה על פתרונה. השם הכיל את אחת הכפילויות הלשוניות שכה נשאו חן בעיני שמואל: באנגלית, אם נהגה השם במבטא הנכון, משמעותו היתה בן תמותה פשוט, אדם רגיל. אולם דווקא בעברית היה צליל השם לא שכיח, יוצא דופן. הו, חשבה, שמואל, שמואל. אחר לחשה בשנית את השם "אמיר מור-טל". רוח לא צפויה החלה לנשב והרעידה את ענפי עץ האקליפטוס הזקן שצמח בחצר וביקעה את העלווה. מבעד הענפים המוסטים נשקפה קבוצת כוכבים שלא ראתה מעודה. היא נרעדה כשתפסה איזו צורה התוו נקודות האור המצוחצחות ככפתורים – זוג עיניים, רוחש רע, חומד, מתאמץ לחזות בילד שגדל ברחמה. היא הפנתה את גבה למבטם המרגל ונכנסה הביתה.

במרוצת שנות חייו הראשונות של אמיר שמה לב ששמואל בוחן את בנו ללא הרף, תוהה לאן ייטה אופיו: האם לקוטב הנדיר של שמו, כפי שנרמז בצלילו, או לקוטב התדיר, כפי שעלה ממשמעותו. לעתים חשה כאילו הניח שמואל לפני בנו נזר זהב וגחלים בוערות והמתין לראות באיזו משתי האפשרויות יבחר. בתחילה היה נדמה לה שהיא מוצאת עדויות לנדירותו של אמיר. פעם נופף בדובי שלו לעברה במשחקו והיא ראתה את הדובי קורן; בעומק החרוזים הכהים של עיניו נפערו אישונים, האחד זהוב והשני קודר כלילה, והביטו אליה. בפעם אחרת, כשהחזיקה אותו מול הראי והורתה לו על השתקפותו, נתקפה סחרחורת; לרגע קצר, בראי מולה, אחזה באמיר אישה זרה, מעוותת, לבושה שמלת תחרה שחורה. בוקר חורפי אחד גילתה שאמיר יצא ממיטתו באמצע הלילה וזחל אל המטבח בכוחות עצמו. רשת של קורי כפור דקיקים, כחולים, כיסתה את הכלים המלוכלכים שהשאירה בכיור בערב הקודם.

בכל אחד מהמקרים הללו, לאחר שלהב של אֵימה חלף על עורה, כיבתה את ניחושיה, פטרה את מראה העיניים כחזיון תעתועים. ודאי יש לזה הסבר הגיוני כלשהו, ניחמה את עצמה, ולא גילתה דבר באוזני שמואל. כך גם בחרה שלא לספר לו על הדברים שאמרה לה אִמה שׁוּליקָה באחד מביקוריה. שוליקה הביאה עמה רצועת משי, שזורה מפתילי תכלת וארגמן, וביקשה לכרוך אותה סביב פרק ידו של אמיר. כשעדינה אמרה לה, "די, אמא, די עם האמונות התפלות שלך," ענתה לה שוליקה, "אל תגידי לי די. הילד הזה, יותר מדי עיניים מחפשות אותו." עדינה נאנחה והניחה לשוליקה לעשות כרצונה.
היא לא זכרה מתי הוכרעה הכף, אבל היא הוכרעה. ככל שהלך ופג קסם הינקות, המייחד את הילדים כולם, הפך אמיר לרגיל יותר ויותר. "כשמו כן הוא," חזר ואמר שמואל בטרוניה לעדינה בכמה הזדמנויות. ועדינה כפתה על עצמה להחריש, אף כי ההערה הנשנית העלתה בה רוגז. במוחה טענה כנגדו, היית צריך לחשוב על זה כשהעדפת משחק מילים על פני היגיון פשוט.
לבסוף גבר עליה יצרה והיא העירה לו, בכל הרכות שיכולה לגייס, "שמולי, אני לא יכולה לשמוע יותר את המשפט הזה. אמיר הוא ילד טוב. קצת ממוצע. אבל אי-אפשר לדעת מה יצא ממנו. אתה היית ילד מיוחד?" ושמואל אמר, "היו לי תחומי עניין. אני בולע מילונים מאז שלמדתי לקרוא." "טוב," אמרה עדינה בפיזור דעת ופתחה את דלת מייבש הכביסה לבדוק את תכולתו, "אפשר לברך על זה שהתזונה שלו מאוזנת יותר משלך. אבל לא נראה לך שאתה נסחף קצת? נתת לילד את השם הכי מיוחד בעולם, שאומר את הדבר הכי סתמי. אבל שָם זה נגמר. מציאות לחוד ומשחקי מילים לחוד." "אין לך מושג כמה את טועה," ענה שמואל והלך למטבח לבדוק אם מכונת שטיפת הכלים סיימה את פעולתה.

עדינה נצרה את הדברים בלבה. ובכל פעם שניעור דיון על חוסר עניינו של בנם בעולם וסתמיותו, היתה חשה בצביטה קלה. כמה שנאה לראות את ההבעה המאוכזבת על פניו של בעלה. למחרת כל דיון כזה היה אמיר מוצא על השולחן בחדרו ספר חדש, שהיה מוכר לו משיחות של בני כיתתו. הוא ידע שאמו הניחה אותו שם לאחר שהתייעצה עם המחנכת שלו. הוא היה לוקח אותו וקורא בו בהפגנתיות בסלון, מול מבטו של אביו. מדי פעם, כשאביו שקע בקריאה משלו ולא הבחין, היה נושף בבוז למקרא שורות מסוימות, שגוללו עלילה מגוחכת במופלאותה. איזה שטויות, היה חושב. הוא לא היה מחליף את חייו בחייה של אף דמות מהספרים האלה בעד שום הון שבעולם. הרפתקאות? כשפים? התרגשויות? מה אלה לעומת הרוגע והביטחון שבידיעה שלעולם לא יקרה לו דבר שיפתיע אותו. משום שלא די בכך שאמיר היה ילד רגיל להחריד באופיו ובטעמיו, גם לא אירע לו מעודו, ככל שזכר, שום אירוע חריג. לפחות לא עד שהיה בן אחת-עשרה.

2 תגובות ל “הלב הקבור / שמעון אדף / קטע ראשון”

  1. להגיב הלב הקבור says:

    […] לקריאת קטע מן הספר. […]

השאר תגובה