19 פברואר

אהבות ללא אהבה / לואיג'י פירנדלו / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

.

הגַל

1

ג'וּליוֹ אָקוּרְצי היה, מה שנהוג לכנות בחברה, בחור כהלכה: בן  שלושים ושלוש, אמיד, אלגנטי ולא חסר שנינות. נוסף על כך, לפי דעתם של  חבריו, הוא חונן במומחיות מיוחדת: הוא נהג להתאהב באופן קבוע בדיירות שלו.

היה בבעלותו בית בן שתי קומות. הוא השכיר את הקומה הראשונה, אשר  כללה מרפסת שהשקיפה על גינה קטנה וחיננית. אל הגינה היה אפשר לצאת רק מן  הקומה השנייה, דרך גרם מדרגות פנימי צר. בקומה השנייה גר הוא עצמו עם אמו  המשותקת, שהיתה מרותקת לכורסתה זה שנים.

מפעם לפעם היה נעלם מעיני חבריו, ואז היה אפשר להניח בביטחון שג'וליו  אקורצי שוב התחיל לחזר אחרי בת השכנים מהקומה התחתונה. 

הוא התייחס לאהבהבים אלה כאל אחת מטובות ההנאה שזימן לו רכושו. הדייר האב  היה מציין לעצמו בקורת רוח את הנימוסים המעודנים ואת תשומת הלב שמעריף  עליהם בעל הבית. הבת מעולם לא הצליחה לגמור בדעתה אם תשומת הלב הזאת  אכן נובעת מנימוסים מעודנים, כפי שטען האב, או מאהבה, כפי שלפעמים היה  נדמה לה שעליה להבין.

בעניין זה גילה אקורצי כישרון אמיתי. 

בחודשי השכירות הראשונים הוא נהג לנהל את חיזוריו ממרפסתו שמעל המרפסת  שבקומה הראשונה, וזה היה השלב הראשון, שכונה "אהבה מלמעלה למטה". אחר כך  היה עובר לשלב השני, "אהבה מלמטה למעלה", כלומר מהגינה הקטנה אל המרפסת.  מעבר זה היה מתרחש עם בוא האביב. אז היה שולח שוב ושוב זרי פרחים אל  הקומה הראשונה בידי הגנן הזקן: סיגליות, גרניום, לילך… הגיע עד לכדי כך  שהוא עצמו שילח, מתוך הגינה הקטנה ובחינניות רבה, אורכידיאה מרהיבה לעבר  שתי כפות הידיים הוורדרדות שהושטו אליו מלמעלה בציפייה. ממרומים היתה  הלבנה מסייעת למעמד זה, וג'וליו אקורצי היה רוכן בהיתול כדי ללטף את צִלה של  הנערה שהוטל מהמרפסת על משטח החול המוזהב של הגינה. הנערה היתה צוחקת  חרש מעבר למעקה השיש ומנענעת בראשה, או שהיתה נרתעת לאחור בפתאומיות  כדי לחלץ את צִלה מהלטיפה התמימה. אך בכך היה הכול חייב להסתיים, ואם לא,  היתה דרך המילוט מוכנה: הוא היה מודיע בצער לאב שהוא נאלץ "להעלות את  שכר הדירה בשנה הבאה". החוזים שחתם עם דייריו היו תמיד למשך שנה אחת  בלבד.

לפני שתקפה את אמו מחלה אנושה כל כך, ג'וליו אקורצי מעולם לא חשב ברצינות  לשאת אישה.

"אבל יכולת להיות מושא קנאתם של כל הבעלים!" נהגו לומר לו חבריו, "אתה  שמחפש נוחיות באהבה. אתה צריך רק להפוך את שתי הקומות שלך לקומה אחת." 

 

2

כאשר באו הגברת סַרְני ובתה לגור בקומה הראשונה, היתה אגאטה מאורסת  זה שלוש שנים למריוֹ קוֹרוַויָה, ששהה באותה עת בגרמניה לצורך סיום לימודי  הפילולוגיה שלו. אירוסים אלה עברו תהפוכות מעציבות, ונראה כי מועד הנישואים  עדיין אפוף ערפילי אי-ודאות. מריו קורוויה היה צפוי אמנם לחזור מגרמניה בעוד  זמן קצר, אך לא היתה כל דרך לדעת כמה זמן יהיה עליו לחכות עד שתתפנה  משרה במחלקה לפילולוגיה באוניברסיטה. 

ג'וליו אקורצי לא ידע על כך דבר, ולא הצליח להבין את הסיבה לארשת  המיוסרת שעל פניה של העלמה סרני. לעתים נדירות ראה אותה במרפסת בשעות  הערב, חיוורת, על כתפיה רדיד ביתי בצבע ורדרד, ולגופה שמלה שחורה. 

מהמרפסת העליונה הוא בחן כל תנועה קלה שלה. היא נהגה לעצור כדי להביט  בשתי קנריות בכלוב שהיה תלוי על אחד מעמודי המרפסת התחתונה, שני יצורים  ששרו בעליזות במשך כל היום, או שהיתה עומדת ומתבוננת בעציצי הפרחים  שניצבו בשורה על מעקה השיש ושאִמה, דונה אמליה סרני, טיפלה בהם בתשומת  לב מיוחדת. הנערה קטפה תמיד שתיים-שלוש סיגליות ואז נסוגה, כמו נתונה  למחשבות אחרות, מבלי שהעיפה מעולם מבט על הגינה הקטנה שתחתיה ומבלי  שהרימה את עיניה, ולו בחטף, לעבר המרפסת העליונה, שם היה אקורצי מכחכח  מפעם לפעם בגרונו או מזיז בכוונה את כיסאו בעודו נאכל בכעסו ובתסכולו בשל  אדישותה. 

הסיגליות האלה נכלאו בתוך מכתב ונמחצו על ידי חותמות דואר לרוב. היה עליהן  לעבור דרך ארוכה, לנסוע הרחק הרחק עד להיידלברג שעל נהר הריין בצפון…  אך מה ידע על כך ג'וליו אקורצי?

הוא הוקסם מהשלווה הרוגעת כל כך ששררה בדירה זו שבקומה הראשונה, אשר  שפעה פרחים רעננים ואור, שלווה ושקט מנזריים כמעט. דונה אמליה רבת ההוד,  פניה רגועות ועדיין יפות למרות שישים שנותיה, שקדה על עבודות הבית בצעדים  מדודים, ולא איבדה את שלוותה מעולם. אחר כך, בערב, טיפלה בפרחים, ואילו  הבוקר הוקדש לתפילה, שכן היתה אדוקה מאוד.

הבת ניהלה אורח חיים שונה. היא נהגה לקום ממיטתה בשעה מאוחרת ולנגן מעט  בפסנתר, יותר מתוך היסח הדעת מאשר לשם הנאה. אחר כך, משסיימה את ארוחת  הבוקר, נהגה לקרוא או לרקום. בערב היתה יוצאת לטיול קצר עם אמה או נשארת  בבית וקוראת או מנגנת. לא כנסייה ולא עבודות בית. ובכל זאת, בין האם והבת  שררה תמיד תמימות דעים מלאה, הסכמה שבשתיקה.

מפעם לפעם היתה מופרת דממת הבית עם בואה של הבת האחרת של דונה אמליה,  אשתו של צֶ'זָרֶה קורוויה, אחיו של מריו. היא הביאה איתה תמיד את שתי ילדותיה,  ודודתם קיבלה את פניהן בעליזות רבה.

רק אז, מבלי שידע מדוע, אחרי שהיה ספון בביתו כל היום, חש אקורצי שלבו  מתרחב מרוב שמחה. מהמרפסת העליונה היה רואה את הילדות ואת העלמה סרני  פורצות אל המרפסת התחתונה. הוא היה שומע את צחוקן ואת הצליל המלטף של  קולה ורואה אותה רוכנת אל הילדות, והן היו נופלות על צווארה, שופעות להיטות  וחיבובים. והוא היה מביט בהן ומחייך, עליז ומאושר.

"איפה אבא, רורו?"

"רחוק… רחוק…" היתה רורו עונה ומצמצמת את עיניה, מושכת את  שתי המילים ומותחת את הפרצופון שלה קדימה. 

צ'זרה קורוויה היה המכונאי הראשי של ספינות "החברה האיטלקית הכללית לשיט",  ונהג לצאת למסעות לאמריקה.

"מה יביא לךְ אבא כשיחזור, מימי?"

"הרבה דברים…" היתה מימי משיבה בשלווה.

ובינתיים, בפנים, דיברו האם והבת הגדולה על אגאטה ועל השינוי שחל בה מאז  האירוסים, ובעיקר מאז מחלתה האנושה, שהתגברה עליה, אם כי אך בקושי, הודות  לטיפול שקיבלה מבני משפחתו של מריו קורוויה.

"עקשנית שכזאת!" נאנחה האם. "לא מוכנה לחשוב בהיגיון, לא מוכנה להבין…  ובכל זאת הרגישה שהוא כבר לא אוהב אותה! יש לילות שאני שומעת אותה  בוכה בשקט… נשבר לי הלב, תאמיני לי, אבל אני לא מעיזה להגיד שום  דבר. כל הזמן אני פוחדת שתחזור לה המחלה הנוראית ההיא…" 

"איזה טירוף! איזה אסון!" קראה בתורה האחות, שמלכתחילה התנגדה לתוכנית  הנישואים הזאת.

ומה ידע על כל זאת ג'וליו אקורצי, שעמד באותו זמן על המרפסת העליונה והתרכז  כל כולו בעונג ששאב מהליטופים שהעניקה אגאטה לילדות ומהחיבובים שהרעיפו  הן על דודתן? 

 

3

לקראת סוף הקיץ חלתה אגאטה אנושות. היא נמנעה מכל פעילות שהיא.  ייסוריה החבויים ועצבותה החבויה התמוססו אט אט לכדי שיממון. לעתים תכופות  יותר ויותר היתה נשארת במיטתה, ערה וראשה מרוקן. היא איבדה את תאבונה ולא  הקשיבה לא לעידודים, לא לחיזוקים ולא לתלונות שהשמיעו אמה או אחותה.

ג'וליו אקורצי, שהיה המום מהחדשות המרות שסיפר לו יום אחד הגנן הזקן  שלו, הגיע עד לכדי כך שעצר את הרופא על המדרגות וחקר אותו. התשובה שקיבל  עוררה בו סערת נפש כפולה: רק עכשיו הבין שהעלמה סרני מאורסת, ושהיא מחכה  לארוסה שיגיע בעוד ימים אחדים לנוכח ההחמרה שחלה במצבה.

"אה, היא מאורסת!"

מאותו יום ואילך הוא איבד את שלוות נפשו. הוא ניסה לשכנע את עצמו, בכל  מחיר, שזאת ממש טיפשות להתעניין כך "במצב בריאותה של איזו דיירת". הוא  הכריח את עצמו לצאת מהבית, אך היו עוברות לא פחות משעתיים עד שגמר  להתלבש, משום שמפעם לפעם היה חייב לצאת למרפסת ולבדוק אם מישהו נמצא  במרפסת התחתונה. למה? גם הוא עצמו לא ידע! ודאי לא כדי לשאול עליה, זה לא  נראה לו מעשה נבון. אולי כדי לגלות, לפי הבעת פנים כלשהי, מהו מצב מחלתה.  ובכל פעם, כדי להגביל את ציפיותיו אלה, שאפילו הוא עצמו הבין כי הן ילדותיות,  היה מוצא מפלט במעשה ילדותי אחר: הוא היה סופר עד מאה.

"אם עד אז אף אחד לא יֵצא, אני נכנס."

והיה מתחיל לספור לאט: "אחת… שתיים… שלוש…"

אחר כך, תוך כדי ספירה, היו מחשבותיו נודדות, ורק שפתיו המשיכו ללחוש את  המספרים. לפעמים, כשכובעו על ראשו והוא כבר מוכן ליציאה, היה ממשיך לספור  עד שלוש מאות, ולבסוף מתעייף ויוצא בנחישות. היה עליו להכריח את עצמו שלא  להיעצר במישורת הקומה הראשונה ולהאזין בגנבה לנעשה שם. בדרכו חמק מחברים  ולא הצליח להסיח את דעתו. היה מסתובב מעט ללא כיוון מוגדר, משתעמם קשות,  ולבסוף, כאילו נדחף בכוחה של מחשבה פתאומית, היה חוזר בבהילות על עקבותיו.

"אולי הוא כבר הגיע!"

הוא ציפה בחרדה לארוסה של אגאטה. הוא נאכל בתשוקתו לראות את הארוס,  להכיר אותו, מבלי שידע בבירור את הסיבה לסקרנותו זו.

אמו, שזה זמן מה כבר לא עניין אותה דבר ושכבר עייפה מהכול עד כדי כך  שחיכתה למוות וקראה לו, חשה בשינוי שחל בבנה, ויום אחד אמרה לו, "ג'וליו, אל  תעשה שטויות!"

"איזה שטויות, אמא!" ענה אקורצי, שאופן דיבורה, צליל קולה וניע ראשה של אמו  עוררו בו רוגז יותר מאשר רחמים.

ובכל זאת, הוא אכן עשה שטויות. כן, הוא עצמו הכיר בכך והיה מוטרד בשל כך.  הוא עצר על המדרגות גם את אחותה של אגאטה, אֶרמיניָה, וחשש שהאופן שדיבר  איתה עלול לעורר בה חשד שהוא מטורף עד כדי כך שהוא מטפח רעיונות בקשר  לאחותה, אף שהיא מאורסת לאחר.

"מי יודע מה היא יכולה לחשוב עלי, מטומטם שכמותי…"

סיכומו של דבר, הוא לא היה מוכן להודות בפני עצמו שהוא מאוהב בעלמה סרני.

"ביני לבינה לא היה אף פעם שום דבר…"

לפיכך הוא הכריח את עצמו לחשוב על אגאטה כעל מישהי סתמית, שמעוררת בו  אך ורק רחמים בגלל מצב בריאותה הקשה.

"נערה מסכנה!" היה אומר לעצמו, "כל כך נחמדה!… והאידיוט הזה שלא  חוזר! אם יאחר עוד, הוא כבר לא יספיק לראות אותה…" 

 

4

ההתרוצצות במעלה המדרגות ובמורדן הלכה ונעשתה תכופה. ג'וליו, ממקומו  במישורת העליונה, היה רוכן מעל המעקה ובודק מי עולה ומי יורד. רופאים נוספים  מיהרו אל מיטת החולה, שתי נזירות של צדקה ואחר כך אדון קשיש וגבוה עם זקָן  לבן וארוך, דון ג'קומו קורוויה, שהגיע בדחיפות מכפרו. ג'וליו הבין שאמנם השלב  המסוכן של המחלה כבר חלף, אך החולה הגיעה למצב של חולשה קיצונית ונתקפה  מפעם לפעם בפרצי היסטריה, שהביאו אותה כמעט לכדי טירוף הדעת… 

"גזרו לה את השיער קצר קצר… כבר אי-אפשר להכיר אותה…"  סיפרה לו המשרתת. "כל הזמן היא קוראת לארוס שלה… כנראה הוא בכלל  לא רוצה לחזור… אילו רק היית רואה מה שקורה שם…"

"לא רוצה לחזור? איך זה יכול להיות! הוא ייתן לה למות ככה?" חשב ג'וליו ונאכל  מבפנים.

מפעם לפעם היתה דלת הקומה הראשונה נפתחת ברעש, ומישהו היה יוצא ומזנק  במהירות במורד המדרגות. ג'וליו היה מתעורר בבת אחת מהזיותיו ומחוויר…

"מה קורה?… היא גוססת?…"

והנה אנשים נוספים על המישורת התחתונה. דונה אמליה, ארמיניה בפנים מיוסרות … למי הן מחכות? כרכרה נעצרת לפני השער. אכן, זה הוא, מריו קורוויה,  הארוס! ולצדו האדון הקשיש עם הזקן הלבן והארוך. אביו. סוף סוף הוא חוזר!

"נו, מה שלומה?" שואל מריו את אמה בדאגה, חיוור וגבותיו מכווצות. אחר כך  נכנסים כולם, והדלת נסגרת.

מתי כבר שמע ג'וליו את הקול הזה? כן, הוא הכיר את מריו קורוויה על פי מראהו.  אז הוא הארוס של אגאטה? ומה קורה עכשיו שם למטה בחדרה של החולה? ג'וליו  התאמץ לדמיין לעצמו את הפגישה ביניהם. לאחר שעה בערך הוא ראה את מריו  קורוויה יוצא בלוויית אביו. הוא עקב אחריו במבטו, מהמרפסת העליונה, לאורך  הרחוב שטוף השמש. לאן הוא הולך? ומדוע? מדוע הוא מחווה בידיו ובראשו  בנמרצות כזאת בשעה שהוא מדבר עם אביו? והוא עזב את החולה אחרי זמן קצר  כל כך? ומה מצבה?

לקראת רדת הערב ראה ג'וליו את דון ג'קומו קורוויה חוזר לבית סרני ללא בנו.  אחר כך נודע לו שמריו יצא לרומא עוד באותו יום עצמו. חזרתו, אם כן, היתה  מעין חזיון רפאים. למחרת נסעה אגאטה עם אמה ועם דון ג'קומו קורוויה אל הכפר.

ג'וליו אקורצי ניחש שתוכנית הנישואים של מריו קורוויה ואגאטה סרני עברה מן  העולם.

מה התרחש שם? היא חלתה בגללו, והוא נטש אותה! אם כך, מדוע? מה הוא יכול  לדרוש עוד, הטיפש הזה? איך אפשר שלא לאהוב יצור שנראה לו עצמו, לג'וליו  אקורצי, ראוי כל כך לאהבה? והיא אולי אף מבכה את אובדנו.

הוא חשב כך והרגיש מין קנאה מעורפלת, מין צער עמום, כמעט טינה… והוא,  האם לא יוכל לעשות דבר? כבר כמעט החליט להתערב, עד כדי כך רב היה כעסו  על התנהגותו של הטיפש ההוא. להתערב! ובאיזה אופן? 

 "והם לקחו אותה לכפר שלו? מטומטמים! ובשביל מה? איך היא תוכל להסיח את  דעתה ממנו שם?" חשב בסערת רוחו, "היה הרבה יותר טוב אילו היתה מתה כאן …"

תגובה אחת ל “אהבות ללא אהבה / לואיג'י פירנדלו / קטע ראשון”

  1. להגיב אהבות ללא אהבה says:

    […] לקריאת קטע מן הספר. […]

השאר תגובה