17 פברואר

ניקולאס ניקלבי / צ'רלס דיקנס / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

1

המקדים את כל השאר

היה היה, באזור מבודד של דֶבוֹנשִיר, אחד גודפרי ניקלבי: אדון נכבד שחי שנים רבות עד שעלה על דעתו להינשא, וכיוון שלא היה צעיר או עשיר דיו לזכות בידה של גברת עשירה, נישא לאהבת נעוריו מתוך אהבה בלבד, וזו מצדה ניאותה לו מאותה סיבה בדיוק. כך, לפעמים, יכולים שניים שהם עניים מכדי לשחק על כסף, להתיישב למשחק רוגֵע של אהבה.

אנשים רעי מזג, הלועגים לחיי הנישואים, יטענו אולי כי בני הזוג החביבים משולים לשני מתאגרפים, אשר כשהאמצעים דלים והקהל מועט, מתחרים בכל זאת ברוח אבירית רק לשם העונג שבדבר. ומבחינה מסוימת ההשוואה תקפה, כי כשם שצמד שחקני כדור נועזים מעבירים את כובעם בין הצופים בתום המשחק וסומכים על נדיבותם של זרים להחיות את נפשם, כך גם מר גודפרי ניקלבי ובת זוגו הישירו מבט בוחן אל העולם בחלוף ירח הדבש, סמוכים ובטוחים כי תיפול בחלקם ההזדמנות להיטיב את מצבם. הכנסתו של מר ניקלבי כאשר התחתן התנדנדה בין שישים לשמונים לירות לשנה.

אכן, אנשים רבים יש בעולם, אלוהים יודע! ואפילו על לונדון (שם התגורר מר ניקלבי בימים ההם) אי-אפשר להתלונן שהיא מעוטת אוכלוסין. מדהים, אם גם נכון, לגלות שיכול אדם להביט בהמון מבלי למצוא ולו פרצוף ידידותי אחד. מר ניקלבי הביט והביט עד שכאבו עיניו ולבו גם יחד, אך לא מצא חבר. ואז, כשהתייגע מן החיפוש, החזיר מבטו הביתה וגם שם לא מצא דבר להקל על עיניו היגעות. צייר הבוהה זמן רב מדי בצבע לוהט, מביט בצבע כהה וקודר יותר לרענן את חושיו. אך כל מה שראה מר ניקלבי לבש גוון כהה ועגום עד כדי כך שהיה מתרענן ללא שיעור מצפייה בהיפוכו הגמור.

לבסוף, כעבור חמש שנים ולאחר שגברת ניקלבי סיפקה לבעלה שני בנים, ואותו אדון נבוך שכרע תחת הצורך לפרנס את משפחתו, שקל ברצינות לבטח את חייו ברבעון המס הקרוב ואז לצנוח בטעות מראש האנדרטה,* קיבל בוקר אחד בדואר מכתב שחור שוליים המבשר לו כי דודו, מר ראלף ניקלבי, נפטר והשאיר לו את רוב רכושו הצנוע בסך חמשת אלפים לירות סטרלינג.

הואיל ותשומת הלב שהקדיש המנוח לאחיינו בימי חייו הסתכמה במשלוח מתנה לבנו הבכור (שנשא את שמו, מתוך תקווה נואשת): כפית כסף בנרתיק עור; והואיל ולא היה כמעט מה לאכול בעזרתה, והיא נראתה כמעין לעג על כך שלא נולד עם פריט מתכת מועיל זה בפיו, התקשה בתחילה מר גודפרי ניקלבי להאמין לבשורות הטובות. אולם לאחר בדיקה נוספת הן התגלו כנכונות בהחלט. התברר שהקשיש החביב עמד להוריש את כל הונו לאגודה ההומניטרית המלכותית,** וברוח זו ניסח את צוואתו. אך לרוע מזלו של המוסד, הצילו אנשיו כמה חודשים קודם את חייו של קרוב עני אשר לו שילם המנוח קצבה שבועית בסך שלושה שילינג ושישה פני, ולכן נתקף הזקן בזעם טבעי ביותר, צירף לצוואה נספח המבטל את הירושה, והשאיר הכול למר גודפרי ניקלבי. כמו כן הוסיף והביע תרעומת לא רק על כך שהאגודה הצילה את חייו של הקרוב העני, אלא גם על כך שהקרוב העני הרשה לעצמו להינצל.

בעזרת נתח מן הירושה רכש מר גודפרי ניקלבי חווה קטנה ליד דוֹליש, דבונשיר, ולשם עקר עם אשתו וילדיו כדי להתקיים מהריבית הטובה ביותר שהצליח להשיג בעבור יתרת כספו וממעט התוצרת שהצליחה להניב אדמתו. השתיים שיגשגו עד כדי כך שכאשר הלך לעולמו כחמש-עשרה שנה לאחר מכן וכחמש שנים לאחר מות אשתו, היה ביכולתו להוריש לבנו הבכור ראלף שלושת אלפים לירות במזומן ולבנו הצעיר ניקולאס אלף לירות ואת החווה, אם אפשר לכנות כך נחלה ששטחה, לא כולל הבית והדיר, כשטחה של כיכר ראסל אם מודדים את המרחק מדלת קדמית לדלת קדמית.

שני האחים התחנכו יחדיו בבית ספר באֶקסיטר, וכיוון שנהגו לחזור הביתה פעם בשבוע, שמעו תכופות מפי אמם על סבלותיו של אביהם בימי עוניו ועל מעמדו הרם של דודם המנוח בימי תפארתו. הרצאות אלה פעלו על שני האחים בדרכים שונות: הצעיר, שהיה בעל אופי חיישני ומסתגר, לא הסיק אלא שעליו לבוז לעולם הגדול ולקשור את חייו בשגרת הוויית הכפר השקטה. ואילו ראלף, הבכור, הפיק מן הסיפור השגור שני לקחים

חשובים, והם שכסף הוא המקור האמיתי היחיד לאושר ולעוצמה ושכדי להשיגו מותר ואף מוצדק להשתמש בכל אמצעי שאינו פלילי. "כמו כן," נימק לעצמו ראלף, "אמנם לא צמחה תועלת מכספו של דודי בעודו בחיים, אך תועלת רבה צמחה ממנו לאחר מותו, כיוון שכעת הוא נמצא ברשות אבי, והוא חוסך אותו למעני, וזוהי תכלית מוסרית ביותר. ואם נחזור לאדון הזקן, תועלת אכן צמחה גם לו, שכן נפל בחלקו העונג להרהר בכספו כל חייו וליהנות מקנאתם ומהתרפסותם של כל בני משפחתו." וראלף תמיד חתם נאומים פרטיים אלה במסקנה שאין כמו כסף.

הוא לא הגביל עצמו לתיאוריות, וכבר מגיל צעיר גם לא הניח לתוכניות מופשטות להחליד את תבונתו. נער מוכשר זה החל להלוות בריבית פה ושם בבית הספר, דרש ריבית גבוהה על הון קטן של עפרונות וגולות ובהדרגה הרחיב את עסקיו עד כדי מטבע הנחושת הנהוג בממלכה, ובו סיפסר בהצלחה ניכרת. הוא גם לא הטריד את הלווים בנוסחאות ובחישובים מסובכים. שיטת הריבית שהנהיג היתה פשוטה והתבססה על כלל זהב אחד: "שני פני על כל חצי פני", וזו הקלה מאוד את ניהול החשבונות, ובהיותה שגורה ומוכרת נלמדה ונחרתה בזיכרון בקלות רבה יותר מכל כלל אריתמטי, ובכלל, מן הראוי שבעלי ההון, גדולים וקטנים, ובעיקר סוכני בורסה ומלווים בריבית, יאמצו אותה בחום. ואכן, לזכותם של אדונים אלה ייאמר כי רבים מהם נוקטים שיטה זו גם בימינו אלה, ובהצלחה יתרה.

ברוח זו נמנע ראלף ניקלבי הצעיר מחישובים מדוקדקים ומורכבים שהיו נהוגים אז והעטו כלימה על כל מי שניסה אי-פעם לחשב ריבית רגילה על סכומים שונים. הוא המציא כלל אחיד שעל פיו כל סכום וכל ריבית שולמו ביום חלוקת דמי הכיס, כלומר בשבת. ואם ניתנה ההלוואה ביום שני או ביום שישי, היתה הריבית זהה בשני המקרים. למעשה, טען בהיגיון, הריבית צריכה להיות גבוהה יותר על הלוואה של יום אחד מאשר של חמישה, כיוון שבמקרה הראשון סביר להניח שהלווה נמצא במצוקה גדולה, אחרת לא היה לווה בתנאים גרועים כל כך מבחינתו. עובדה זו מעניינת, כיוון שהיא ממחישה את הקשר והאהדה החשאיים המתקיימים תמיד בין מוחות דגולים. ואמנם, ראלף ניקלבי הצעיר לא ידע זאת באותה עת, אך האדונים שהוזכרו לעיל נוקטים גם כלל זה בכל עסקאותיהם.

ממה שסיפרנו על האדון הצעיר ומן ההערצה הטבעית המתעוררת מיד לנוכח אישיותו, נוצר הרושם כי הוא יהיה גיבור סיפורנו אשר יתחיל בקרוב. כדי להסדיר את העניין אחת ולתמיד, הבה נמהר לפקוח את עיני הקוראים ונצעד אל ראשיתו.

לאחר מות אביו, ראלף ניקלבי, אשר החל זמן מה קודם לכן לעבוד בבית מסחר בלונדון, השתקע בהתלהבות במפעל ההתעשרות הוותיק שלו ועד מהרה נקבר ונטמע בו עד כדי כך, שבמשך שנים רבות שכח לחלוטין מקיומו של אחיו. ואם עלה בו מדי פעם זכר חברו למשחק וחדר מבעד לערפל שבו העביר את ימיו – שכן הזהב עוטף את האדם בערפל הרסני יותר מכל תפיסותיו הישנות ומאלחש את רגשותיו יותר מאדי הפחם – הוא נשא עמו מחשבה נלווית ולפיה אילו היתה הקִרבה שוררת ביניהם, ודאי היה אחיו רוצה ללוות ממנו כסף. מר ראלף ניקלבי משך אפוא בכתפיו וקבע שמוטב להניח לדברים כפי שהם.

ובאשר לניקולאס, הוא חי ברווקותו באחוזת המשפחה עד שעייף מן הבדידות ואז לקח לו לאישה את בתו של ג'נטלמן שכן, ולה נדוניה של אלף לירות. אישה טובה זו ילדה לו שני ילדים, בן ובת, וכאשר מלאו לבן תשע-עשרה ולבת ארבע-עשרה, למיטב ידיעתנו – תיעוד חסר פניות של גילאי גברות צעירות לא נשמר ברשומות ארצנו בטרם עבר החוק החדש*** – התלבט מר ניקלבי כיצד יגדיל את הונו, שלמרבה הצער הידלדל עקב התרחבות משפחתו והוצאות החינוך.

"תשקיע אותו," אמרה גברת ניקלבי.

"להשקיע, יקירתי?" אמר מר ניקלבי כמפקפק.

"למה לא?" שאלה גברת ניקלבי.

"כיוון שאם נפסיד אותו, יקירתי," ענה מר ניקלבי, שנהג לדבר לאט ולהאריך בדברים, "אם אכן נפסיד אותו, לא נוכל יותר לחיות."

"קשקוש," אמרה גברת ניקלבי.

"אני לגמרי לא בטוח בכך, יקירתי," אמר מר ניקלבי.

"תראה את ניקולאס," המשיכה הגברת, "הוא כבר גבר צעיר – הגיע הזמן שיעמוד על הרגליים. וקייט, מסכנה שכמותה, אין לה כסף בכלל. תראה את אחיך! האם היה מגיע לאן שהגיע אלמלא השקיע את כספו?"

"זה נכון," השיב מר ניקלבי. "בסדר גמור, יקירתי. כן. אני אשקיע."

השקעה דומה למשחק קלפים. בתחילה השחקנים כמעט אינם יודעים דבר על הקלפים שעלו בידם. הרווחים יכולים להיות גבוהים – וכך גם ההפסדים. המזל פנה עורף למר ניקלבי. בהלת השקעות גאתה, בועה התפוצצה, ארבעה סוכני בורסה העתיקו את מגוריהם לווילות בפירנצה, ארבע מאות אפסים התרוששו כליל, וביניהם גם מר ניקלבי.

"הבית שאני חי בו," נאנח האדון האומלל, "עלול להילקח ממני מחר. כל הרהיטים העתיקים, כולם יימכרו לזרים!"

מחשבה אחרונה זו הכאיבה לו כל כך, שנפל מיד למשכב כנחוש בדעתו לשמור לפחות את מיטתו.

"תתעודד, אדוני!" אמר הרוקח.

"אל תיפול רוחך, אדוני," אמרה המטפלת.

"דברים כאלה קורים כל יום," העיר הפרקליט.

"וחטא הוא למחות נגדם," לחש הכומר.

"ואסור לבעל משפחה לעשותם," הוסיפו השכנים.

מר ניקלבי ניענע בראשו, ואחרי שסימן לכולם לצאת מן החדר, חיבק את אשתו וילדיו, אימץ אותם ברפיון אל לבו הפועם חלושות וצנח תשוש אל הכרית. לאחר מכן נחרדו לגלות שנסתתרה בינתו, שכן הוא ליהג ארוכות על אודות נדיבותו וטוב לבו של אחיו ועל הזמנים הטובים שבילו יחד בבית הספר. משחלף התקף הבלבולת, ציווה עליהם בכובד ראש לשים מבטחם במי שלעולם לא ייטוש את האלמנה ואת ילדיה היתומים מאב, חייך אליהם ברוך, הסב את פניו והצהיר כי כעת יוכל לישון.

_________________________________________________________________________

*עמוד שהוקם בסוף המאה ה-17 כדי לציין את השרֵפה הגדולה בלונדון, והיה אתר פופולרי להתאבדויות. בשנת 1842 הותקנו סורגים על נקודת התצפית בדיוק מסיבה זו. (כל ההערות הן של המתרגמת).
**אגודה שנוסדה בלונדון בשנת 1774 והצילה באמצעות החייאה אנשים שעד אז היו נחשבים בטעות למתים, ובעיקר כאלה שנמשו ממימי התמזה.
*** רק בשנת 1836 העביר הפרלמנט הבריטי חוק המחייב רישום לידות, מיתות ונישואים.

תגובה אחת ל “ניקולאס ניקלבי / צ'רלס דיקנס / קטע ראשון”

  1. להגיב ניקולאס ניקלבי says:

    […] לקריאת קטע מן הספר. […]

השאר תגובה