17 פברואר

הירושימה / ג'ון הרסי / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

הצגת הדמויות

הירושימה, יפן, 6 באוגוסט 1945, 08:15

העלמה טוֹשיקוֹ סַסָאקי, פקידה במחלקת כוח האדם במפעל הבדיל "איסט אסיה", סובבה בדיוק את ראשה לפטפט עם הבחורה שישבה ליד השולחן הסמוך.|
ד"ר מַסַקָאזוּ פוּג'י, רופא, התיישב בדיוק לקרוא את העיתון במרפסת בית החולים הפרטי שלו.
גברת הַצוּיוֹ נַקָמוּרָה, אלמנתו של חייט, עמדה ליד חלון מטבחה והסתכלה באחד משכניה.
האב וילהֶלְם קְלַיינזוֹרגֶה, כומר גרמני, נשכב על מיטה מתקפלת בבית המיסיון וקרא כתב עת ישועי.
ד"ר טֶרוּפוּמי סַסָאקי, כירורג צעיר, צעד במסדרון בית החולים ובידו דגימת דם לאבחון עגבת.
הכומר מר קִיוֹשי טָנימוֹטוֹ, הכומר של הכנסייה המתודיסטית של הירושימה, התכונן לפרוק עגלת יד מלאה בבגדים ליד דלת ביתו של אדם עשיר באחד הפרוורים.

הפּצצה

הֶבזק אילם

בדיוק בשעה שמונה וחמש-עשרה דקות בבוקר, ב-6 באוגוסט 1945, שעון יפן, ברגע שהבזיקה פצצת האטום מעל הירושימה, התיישבה העלמה טוֹשיקוֹ סַסָאקי, פקידה במחלקת כוח האדם במפעל הבדיל "איסט אסיה", במקומה במשרד המפעל וסובבה את ראשה לומר דבר מה לבחורה שישבה אל השולחן הסמוך. באותו רגע ממש התיישב ד"ר מַסַקָאזוּ פוּג'י, שיכל רגל על רגל והתכונן לקרוא את גיליון ה"אַסָאהי" של אוֹסַקָה במרפסת בית החולים הפרטי שלו, שהזדקרה מעל אחד משבעת נהרות הדלתא שחוצים את הירושימה; גברת הַצוּיוֹ נַקָמוּרָה, אלמנתו של חייט, עמדה ליד חלון מטבחה והסתכלה באחד משכניה מחריב את ביתו משום שהוא ניצב באמצעו של נתיב אש להגנה מפני פשיטה אווירית; האב וילהֶלְם קְלַיינזוֹרגֶה, כומר גרמני ממסדר הישועים, נשכב לאחור בבגדיו התחתונים על מיטה מתקפלת בקומה העליונה בבית המיסיון התלת-קומתי של המסדר, וקרא את כתב העת הישועי "Stimmen der Zeit", קולות הזמן; ד"ר טֶרוּפוּמי סַסָאקי, חבר צעיר בצוות הכירורגים של בית החולים העירוני הגדול והחדיש של הצלב האדום, צעד באחד ממסדרונות בית החולים ובידו דגימת דם לאבחון עגבת; והכומר מר קִיוֹשי טָנימוֹטוֹ, הכומר של הכנסייה המתודיסטית של הירושימה, נעצר לפני דלת ביתו של אדם עשיר בקוֹי, הפרוור המערבי של העיר, והתכונן לפרוק עגלת יד מלאה בדברים שפינה ממרכז העיר מחשש מפני הפשיטה האווירית הכבדה של מטוסי ה-B-29, שכולם ציפו כי יפגעו בקרוב בהירושימה. כמאה אלף איש נהרגו מפצצת האטום, וששת האנשים האלה היו בין הניצולים. הם עדיין תוהים לעתים מדוע זכו לחיות בעוד אחרים רבים כל כך מתו. כל אחד מהם יכול למנות רגעים קטנים רבים של גורל או של בחירה – רגל שנשלחה קדימה בזמן, החלטה להיכנס פנימה, עלייה על חשמלית מסוימת ולא על הבאה אחריה – רגעים שהצילו את חייו. וכעת כל אחד מהם יודע כי בעצם העובדה ששרד הוא כאילו חי חיים כפולים ומכופלים, וכי הוא נתקל במוות פעמים רבות יותר מששיער אי-פעם. בזמן האירוע עצמו, איש מהם לא ידע דבר.

הכומר מר טָנימוֹטוֹ התעורר בשעה חמש באותו בוקר. הוא היה לבדו בבית הכומר, משום שאשתו נהגה זה זמן מה לנסוע עם בתם בת השנה לשהות בלילות בבית חברים באוּשידָה, פרוור בצפון העיר. מכל ערי יפן החשובות, רק שתיים – קיוטו והירושימה – לא סבלו מנחת זרועם של ה-B-סַאן, כלומר "מר B ", כפי שכינו היפנים את מטוסי ה-B-29 בשילוב של יראה ומידה מצערת של היכרות-מקרוב; ומר טנימוטו, ככל שכניו וחבריו, היה אחוז חרדה מפני הבאות. הוא שמע דיווחים מפורטים להטריד על הפשיטות האוויריות הנרחבות על קוּרֶה, איוָוקוּני, טוֹקוּיָמָה וערים סמוכות אחרות; הוא היה משוכנע כי תורה של הירושימה בוא יבוא. הוא התקשה להירדם בלילה הקודם מפני שנשמעו במהלכו כמה אזעקות התרעה מפני פשיטה אווירית. הירושימה היתה נתונה להתרעות כאלה כמעט כל לילה במשך שבועות, משום שבימים ההם עשו מטוסי ה-B-29 את אגם בִּיוָוה שמצפון-מזרח להירושימה לנקודת המפגש שלהם, כך שאף שלא היתה כל דרך לדעת איזו עיר מתכננים האמריקנים להפציץ, נהרו מטוסי ה"סוּפֶּרפוֹרטְרֶס"  אל יפן מעל החוף שליד הירושימה. תדירות אזעקות ההתרעה ונפקדותו הנמשכת של "מר B" משמי הירושימה נסכו בתושביה עצבנות; נפוצה שמועה כי האמריקנים מכינים לעיר טיפול מיוחד.

  מר טנימוטו היה איש נמוך, נכון תמיד לפטפט, לצחוק ולבכות. שערו השחור היה חצוי בפסוקת במרכז גולגולתו וארוך למדי; עצמות המצח הבולטות שלו, בדיוק מעל לגבותיו, ומידותיהם הקטנות של שפמו, של פיו ושל סנטרו, שיוו לו מראה משונה, זקן-צעיר, נערי ועם זאת חכם, חלש ועם זאת קל להתרתח. הוא נע בעצבנות ובמהירות, אך במידה של ריסון שהיה בה כדי להעיד שהוא אדם זהיר ושקול. ואותן תכונות עצמן ניכרו בו באותם ימים לא שקטים שלפני נפילת הפצצה. מלבד העובדה שאשתו שהתה בלילות באוּשידה, מר טנימוטו היה עסוק באותם ימים בהעברת כל המיטלטלים מכנסייתו שבאזור מגורים צפוף ושמו נַגָרַגָאוָוה, אל ביתו של יצרן משי מלאכותי בקוֹי, מרחק כשלושה קילומטרים ממרכז העיר. יצרן המשי, איש ושמו מר מַאצוּי, פתח את ביתו הרחב, שעדיין היה אז פנוי מיושבים, לפני רבים מחבריו וממכריו, כדי שיוכלו לפנות את מיטב חפציהם למרחק בטוח מאזור היעד המשוער של ההפצצות. מר טנימוטו העביר ללא קושי כיסאות, ספרי מזמורים, ספרי קודש, כלי מזבח ומסמכי כנסייה בעגלת יד שדחף בעצמו, אך להעברת לוח העוגב והפסנתר נדרשה לו עזרה. אחד מחבריו, מַצוּאוֹ שמו, עזר לו יום קודם לכן להעביר את הפסנתר לבית בקוֹי; בתמורה הוא הבטיח לעזור היום למר מצואו לגרור את חפציה של אחת מבנותיו. משום כך הוא התעורר בשעה מוקדמת כל כך.

  מר טנימוטו הכין לעצמו את ארוחת הבוקר במו ידיו. הוא היה עייף להחריד. המאמץ הכרוך בהעברת הפסנתר יום קודם לכן, לילה ללא שינה, שבועות של דאגה ושל תזונה לא סדירה והצורך לדאוג לצרכי קהילתו – כל אלה גם יחד עוררו בו ספק אם יצליח לבצע את מלאכות היום. והיה עוד דבר: מר טנימוטו למד תיאולוגיה באוניברסיטת אֶמוֹרי באטלנטה שבג'ורג'יה; הוא סיים את לימודיו ב-1940; הוא דיבר אנגלית מצוינת; הוא נהג ללבוש בגדים אמריקניים; הוא התכתב עם ידידים אמריקנים רבים ממש עד לרגע פרוץ המלחמה; ובקרב בני עמו, שהיו תמיד אחוזי חרדה שמא מישהו מרגל אחריהם – ואולי גם הוא עצמו היה אחוז חרדה שכזאת – הוא החל להרגיש אי-נוחות, וזו הלכה וגברה. השוטרים חקרו אותו כמה פעמים, ורק ימים אחדים לפני כן הוא שמע שאחד ממכריו רבי-ההשפעה, אדם ושמו מר טַנָאקָה, קצין בדימוס באוניית הקיטור "טוֹיוֹ קִיסֶן קַאישָה", שהתנגד לנצרות ושהיה ידוע ברחבי הירושימה במפעלי הצדקה הראוותניים שלו וידוע לא פחות במעשי הרודנות שלו כאדם פרטי, הפיץ את השמועה כי אין לתת בטנימוטו אמון. כדי לפצות על כך ולהפגין בציבור את נאמנותו כאדם יפני, לקח מר טנימוטו על עצמו את תפקיד היושב-ראש של הטוֹנָריגוּמי המקומי שלו, כלומר האיגוד השכונתי שלו, ומשרה זו הוסיפה לשאר חובותיו ודאגותיו את הצורך לארגן מערך הגנה מפני פשיטה אווירית לכעשרים משפחות.

  לפני השעה שש באותו בוקר יצא מר טנימוטו לכיוון ביתו של מר מַצוּאוֹ. שם התברר לו כי המשא שעליהם לשאת היום הוא טַנסוּ, שידה יפנית גדולה, מלאה בגדים וחפצי בית. שני הגברים החלו במלאכה. אור הבוקר היה בהיר להפליא, והאוויר היה חמים כל כך, שהוא אותת בוודאות כי במשך היום יהיה חם ומעיק. כמה דקות לאחר שהתחילו בעבודתם החל צופר האזעקה ליילל – שריקה בת דקה שהתריעה מפני מטוסים מתקרבים אך אותתה לתושבי הירושימה כי חומרת הסכנה אינה רבה, משום שהיא הושמעה בשעה זו כל בוקר, בעת שחלף בשמים מטוס אמריקני לחיזוי מזג האוויר. שני האנשים משכו ודחפו את עגלת היד ברחובות העיר. העיר הירושימה היתה בנויה בצורת מניפה, ושכנה ברובה על ששת האיים שנוצרו בידי שבעת שפכי הנהר שהסתעפו מנהר האוֹטָה; אזורי המסחר והמגורים העיקריים שבה, שהתפרשו על פני כעשרה קילומטרים רבועים במרכז העיר, איכלסו כשלושה רבעים מתושביה, שמספרם הצטמצם בעקבות כמה פעולות פינוי מ-380,000 איש,  מספר שיא בתקופת המלחמה, עד ל-245,000. בתי החרושת ושאר אזורי המגורים, או הפרוורים, התרכזו בצמצום בשולי העיר. בדרומה היו רציפי הנמל, שדה תעופה והים הפנימי המשובץ איים. את שאר שלושת צדי הדלתא הקיף קו הרכס של ההרים. מר טנימוטו ומר מצואו צעדו דרך מרכז הקניות, שכבר המה אדם, וחצו שניים מהנהרות בדרכם אל הרחובות התלולים של קוי, ומשם אל פאתי העיר שלמרגלות ההרים. כשהחלו לפסוע במעלה עמק שהוליך הלאה משורות הבתים הצפופות, נשמעה צפירת ההרגעה. )מפעילי המכ"ם היפנים, שגילו רק שלושה מטוסים, הניחו כי אלה מטוסי סיור.( מלאכת דחיפת העגלה במעלה הדרך אל ביתו של יצרן המשי היתה מעייפת, וברגע שהצליחו שני הגברים לתמרן את משאם לתוך שביל הגישה ואל פתח מדרגות הכניסה, הם עצרו לנוח מעט. הם עמדו כך שאחד מאגפי הבית הפריד בינם לבין העיר. כמו רוב הבתים בחלק זה של יפן, הבית היה בנוי ממסגרת עץ ומקירות עץ שתמכו בגג רעפים כבד. חדר הכניסה הראשי שלו, שהיה דחוס בחבילות מגולגלות של מצעים ובגדים, נראה כמו מערה קרירה מלאה כרים תפוחים. מול הבית, מימין לדלת הכניסה, היה גן סלעים גדול ומעוצב בקפידה. לא נשמע כל שאון מטוסים. הבוקר היה שקט; המקום היה קריר ונעים.

   ואז נראה בשמים הבזק אור אדיר שחצה אותם לכל אורכם. מר טנימוטו זוכר בבירור שההבזק התקדם ממזרח למערב, מהעיר לכיוון ההרים. הוא נראה כמו יריעה גדולה של השמש. הוא ומר מצואו הגיבו שניהם באימה – ולשניהם היה די זמן להגיב )משום שהיו במרחק של כ-3,200 מטר ממרכז הפיצוץ(. מר מצואו זינק במעלה מדרגות הכניסה אל הבית, צלל אל בין המצעים המגולגלים וקבר את עצמו שם. מר טנימוטו צעד ארבעה או חמישה צעדים והשליך את עצמו אל בין שני סלעים גדולים בגן הסלעים. הוא נאחז בחוזקה רבה באחד מהם. פניו היו צמודים לאבן, כך שהוא לא ראה מה מתרחש סביבו. הוא חש לחץ פתאומי, ואז נפלו עליו פיסות ורסיסים של קרשים וחלקי רעפים. הוא לא שמע כל רעש. )כמעט איש מיושבי הירושימה אינו זוכר ששמע צליל כלשהו של הפּצצה. אך דייג אחד שישב בסירת הסַמְפָּן שלו בים הפנימי ליד צוּזוּ, האיש שאצלו גרו חותנתו וגיסתו של מר טנימוטו, ראה את ההבזק ושמע פיצוץ אדיר; הוא היה במרחק של כמעט שלושים וחמישה קילומטר מהירושימה, אך קול הרעם ששמע היה חזק יותר מהקול ששמע כשמטוסי B-29 הפציצו את איוָואקוּני, במרחק כשמונה קילומטרים בלבד.(

   כשמצא בלבו די עוז, הרים מר טנימוטו את ראשו וראה שביתו של יצרן המשי התמוטט כולו. הוא חשב שפצצה נפלה ישירות עליו. ענני האבק שקמו היו גדולים כל כך, שנראה כאילו הגיעה שעת הדמדומים. אחוז בהלה, ובלי לחשוב לעת עתה על מר מצואו שנקבר תחת ההריסות, הוא שעט החוצה אל הרחוב. בשעת מרוצתו הוא הבחין שגדר הבטון שסביב הבית קרסה – פנימה אל תוך הבית ולא החוצה ממנו. משהגיע לרחוב, הדבר הראשון שראה היה כיתת חיילים שחפרו בצלע ההרים שממול את אחת מאלפי המחפורות שהיפנים תיכננו להילחם מתוכן נגד הכוחות הפולשים, הר אחר הר, חיים תמורת חיים; החיילים יצאו מהבור שחפרו, שבו היו אמורים להיות בטוחים מפני כל פגע, ודם זב מראשיהם, מחזותיהם ומגבותיהם. הם היו דוממים ומוכי הלם.

   תחת ענן האבק, שירד כמדומה רק על האזור הזה, הלך היום והחשיך.

 

כמעט בחצות, בלילה שלפני ההפצצה, אמר הקריין בתחנת הרדיו של העיר כי כמאתיים מטוסי B-29 מתקרבים לדרום האי הוֹנשוּ, ויעץ לתושבי הירושימה להתפנות ל"אזורי המבטחים" שייעדו לעצמם מראש. גברת הַצוּיוֹ נַקָמוּרָה, אלמנתו של החייט, שגרה באזור בעיר ששמו נוֹבּוֹרי-צ'וֹ ושכבר לפני שנים עשתה לעצמה  מנהג לציית להוראות, הקימה ממיטתם את שלושת ילדיה – ילד בן עשר ושמו טוֹשיוֹ, ילדה בת שמונה ושמה יָאֶקוֹ וילדה בת חמש ושמה מְיֶיקוֹ –  הלבישה אותם והלכה איתם לאזור צבאי שנודע בשם "מגרש המסדרים המזרחי" שבקצה הצפון-מזרחי של העיר. שם היא פרשה כמה מזרנים, והילדים נשכבו עליהם. הם ישנו עד השעה שתיים בערך, ואז העירה אותם שאגת המטוסים ששעטו בשמי הירושימה.

   ברגע שחלפו המטוסים מעליהם, אספה גברת נקמורה את ילדיה, והם החלו לחזור הביתה. הם הגיעו הביתה קצת אחרי שתיים וחצי, והיא הדליקה מיד את הרדיו, שלמרבה מצוקתה שידר בדיוק באותו רגע אזהרה חדשה. כשהביטה בילדים וראתה עד כמה עייפים הם, וכשחשבה על מספר הגיחות אל מגרש המסדרים המזרחי שהם עשו בשבועות האחרונים, כולן שלא לצורך, היא החליטה שלמרות ההוראות שניתנו ברדיו, היא פשוט אינה מסוגלת לעמוד בעוד מסע כזה. היא השכיבה את הילדים על מזרניהם שעל הרצפה, נשכבה בעצמה בשלוש לפנות בוקר, נרדמה מיד, וישנה חזק כל כך, שכאשר חלפו המטוסים בשמים מאוחר יותר, צליל מעופם לא העיר אותה.

   צופר האזעקה החריד אותה משנתה בערך בשבע. היא קמה, התלבשה בזריזות ומיהרה לביתו של מר נַקָמוֹטוֹ, ראש האיגוד השכונתי שלה, ושאלה אותו מה עליה לעשות. הוא אמר שעליה להישאר בביתה אלא אם כן תישמע אזעקה חמורה במיוחד – סדרה של צפירות קטועות. היא חזרה לביתה, הדליקה את הכיריים במטבח, הניחה עליהן מעט אורז והתיישבה לקרוא את גיליון הבוקר של "צ'וּגוֹקוּ" של הירושימה. היא נשמה לרווחה כשנשמעה צפירת ההרגעה בשעה שמונה. כששמעה את הילדים מתחילים להסתובב בבית, היא ניגשה אליהם ונתנה לכל אחד מהם חופן בוטנים, וציוותה עליהם להישאר על מזרניהם משום שהם עייפים מהמסע שעשו אמש. היא קיוותה שהם יחזרו לישון, אך בדיוק אז החל השכן שבבית מדרום להם להקים רעש איום של דפיקות, מהלומות, קריעות ושיסופים. הממשל המחוזי, שהיה משוכנע – כמו כולם בהירושימה – שהעיר תותקף בקרוב, החל לדרבן את התושבים באיומים ובאזהרות להשלים את מלאכת פינוי הרחובות לטובת נתיבי אש רחבים, שעל פי המקוּוה היו אמורים לפעול לצד הנהרות לריסון השרפות שעלולות לפרוץ בעקבות הטלת פצצות תבערה; כך שהשכן הקריב עתה בלב חצוי את ביתו למען ביטחון העיר. בדיוק יום לפני כן הורו ראשי הממשל המחוזי לכל תלמידות בתי הספר התיכוניים שכושרן הגופני תקין להקדיש כמה ימים לעזרה בפינוי הנתיבים האלה, והן החלו בעבודה מיד לאחר שנשמעה צפירת ההרגעה.

   גברת נקמורה חזרה למטבחה, הציצה באורז והחלה להסתכל באיש שבבית הסמוך. בתחילה היא כעסה עליו על הרעש שהקים, אך אז נמלאה רחמים שהביאו אותה כמעט לדמעות. גל הרגש שהציף אותה היה מכוון ישירות לשכן, שהחריב את ביתו, לוח אחר לוח, בימים שבהם נזרע בכל עבר הרס בלתי נמנע, אך ללא ספק היא חשה גם רחמים כלליים, קהילתיים יותר, שלא לומר רחמים עצמיים. התקופה הזאת לא היתה קלה לה. בעלה, איסאוָוה, התגייס לצבא מעט אחרי שנולדה מייקו, והיא לא קיבלה כל ידיעה ממנו או על אודותיו במשך זמן רב, עד שהגיע לידה, ב5- במארס 1942, מברק ובו חמש מילים: "איסאווה נלחם בגבורה ונהרג בסינגפור". מאוחר יותר נודע לה כי הוא נהרג ב15- בפברואר, יום נפילת סינגפור, ושהוא היה רב-טוראי. איסאווה היה חייט שנחל הצלחה מוגבלת, וכל נכסיו הסתכמו במכונת תפירה תוצרת "סַנקוֹקוּ". אחרי מותו, משחדלו קצבאות הצבא להגיע, הוציאה גברת נקמורה את המכונה מאריזתה והחלה לקבל עבודות בעצמה, ומאותו יום ואילך כילכלה את ילדיה, גם אם בקושי, מתפירה.

   בעת שעמדה גברת נקמורה והסתכלה בשכנהּ, הבזיק לפתע כל העולם שלנגד עיניה בצבע לבן שכמותו לא ראתה מעודה. היא לא הבחינה מה קרה לאיש שבבית הסמוך; האינסטינקט האמהי שלה שילח אותה לעבר ילדיה. היא צעדה צעד אחד )הבית היה במרחק 1,200 מטר ממרכז הפיצוץ(, אך אז אחז בה משהו והרים אותה אל על, והיא כמו עפה אל החדר הסמוך מעל משטח השינה המוגבה, ואיתה חלקים שונים של ביתה.

   קורות עץ נפלו סביבה בעת שנחתה, ומטר של רעפים צנח עליה; הכול סביבה החשיך, משום שהיא נקברה תחת המפולת. אך ההריסות לא כיסו את כולה. היא התרוממה ושיחררה את עצמה. היא שמעה קול ילד בוכה, "אמא, תעזרי לי!" וראתה את בתה הקטנה – מייקו, בת החמש – קבורה עד לחזה ולא מסוגלת לזוז. וכשגברת נקמורה קרעה לעצמה דרך לעבר ילדתה כאחוזת טירוף, היא לא ראתה ולא שמעה דבר משאר ילדיה.

תגובה אחת ל “הירושימה / ג'ון הרסי / קטע ראשון”

  1. להגיב הירושימה says:

    […] לקריאת קטע מן הספר. […]

השאר תגובה