19 פברואר

בתוך הבונקר של היטלר / יואכים פסט / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

פרק ראשון

הקרב מתחיל

בשעה שלוש לפנות בוקר פילחו פצצות תאורה את שמי הלילה והציפו את ראש הגשר שליד קיסטְרין באור אדום בוהק. כעבור רגעים אחדים של שקט מתוח נשמע קול רעם שהרעיד את גדות נהר האוֹדֶר הרבה מעבר לעיר פרנקפורט. כאילו הופעלו ביד רפאים נעלמה, החלו סירנות ליילל וטלפונים טירטרו במקומות שונים ומרוחקים, עד ברלין; ספרים נפלו מן המדפים. זה היה ה-16 באפריל 1945, היום שבו פתח הצבא האדום במבצע לכיבוש ברלין, כשהוא מטיל לשדה המערכה כוחות עצומים: עשרים ארמיות, שני מיליונים וחצי חיילים, יותר מארבעים אלף מרגמות ותותחים ובנוסף עליהם מאות משגרי רקטות מרובי קנים, הקטיושות, שבגלל צורתן נקראו בפי הגרמנים "עוגבי סטלין" – בממוצע שלוש מאות קני ירי לכל קילומטר. מסביב לכפרים לֶטשין, זֶלוֹב, פרידֶרסדוֹרף ודוֹלגֶלין התרוממו עמודים של אש ויצרו חומה של רשפים, גִצים, גושי עפר שניתזו מהאדמה ושברי אבנים שהתעופפו לכל עבר. יערות שלמים עלו בלהבות. ניצולים סיפרו אחר כך על סופות לוהטות שחלפו ביעף על פני הקרקע, הציתו אש בכל מקום והפכו לאפר ולאבק את כל מה שנקרה בדרכן.

כעבור חצי שעה נפסק פתאום שאון התופת. לרגעים מספר השתררה דממה מוזרה, שנשמעו בה רק לחישות האש ונהימות הרוח. ואז, קרן אור יחידה זינקה מתוך הקווים הסובייטיים היישר אל השמים. זה היה האות להדלקתם של 143 זרקורים שהוצבו במרחק מאתיים מטר זה מזה, וכוונו אל האופק במטרה להציף את שדה הקרב באור מסמא. קרני האור המסנוורות גילו במסלולן קרקע מחורצת וסדוקה, והשתברו רק במרחק כמה קילומטרים, משפגעו בגבעות זלוב, יעד המתקפה הראשון של מרשל גיאורגי ק' ז'וּקוֹב, המפקד העליון של החזית הביילורוסית הראשונה. הפקודה שנתן לפקודיו לפני תחילת הקרב היתה: "למחוץ את האויב ולהתקדם אל ברלין בדרך הקצרה ביותר. יש לכבוש את בירת גרמניה הפשיסטית ולהניף בה את דגל הניצחון!"

חזיון האורות התיאטרלי, שזכה במטות התכנון האסטרטגי של הסובייטים לכינוי "נשק הפלא" של ז'וקוב, התגלה כחרב פיפיות ועלה לרוסים בקורבנות רבים. למרות הסתייגויות שביטאו כמה מעמיתיו, דבק המרשל בתוכניתו להשתמש בזרקורים כדי "להכות בסנוורים" את האויב, שממילא יהיה מבולבל ונרפה בעקבות הרעשה ארטילרית מתמשכת, עד שיאבד את יכולתו להילחם. ז'וקוב האמין שבדרך זו יתאפשר לחייליו, כבר בניסיון ההסתערות הראשון, לטפס על הרכס התלול שהגיע לגובה שלושים מטר בערך והיה מלא במדרונות ובמכתשים. אבל חומת האש יצרה מסך סמיך של עשן וערפל קרב, שריחף על פני המישור וחסם את אורות הזרקורים. הכוחות המסתערים איבדו את דרכם והתרוצצו חסרי אונים בערפילים הקודרים של דמדומי הבוקר. נוסף על כך התברר שמטה הפיקוד העליון הסובייטי שגה לגמרי בהערכת תנאי השטח, שהיה משובץ לאורכו ולרוחבו תעלות, ביצות ובורות ניקוז, ובאותו זמן, בעונת האביב, הוצף במימי שיטפונות. כלי גרר, משאיות עמוסות בחיילים, וציוד כבד מסוגים שונים בוססו בקרקע הבוצית, שקעו, נתקעו, ולבסוף ננטשו.

על אף כל זה, ההשפעה המכרעת על תוצאות ההתקפה היתה נעוצה בעובדה אחרת. מפקד קבוצת הארמיות ויסלָה של הצבא הגרמני, גנרלאוֹבֶּרסט גוֹטהַרד הַיינריצי, הכיר היטב את הטקטיקות של המפקד הרוסי, וזמן קצר לפני שהחל הקרב הסיג את אנשיו מעמדות ההגנה הקדמיות. כתוצאה מכך פגעה הארטילריה הסובייטית בקווי הגנה כמעט ריקים מאדם. כשפתחו חיילי הרגלים הסובייטים בהסתערות, בליווי ריכוזי שריון גדולים, והגיחו מתוך העשן בדגלים מונפים ובקריאות קרב רמות, הם נתקלו במגינים הגרמנים שכמעט לא ספגו אבדות. הכוחות הגרמניים, שהיו חלשים בהרבה מהכוחות המסתערים והורכבו משאריות של יחידות שנשחקו במהלך המלחמה, ישבו והמתינו עד שהתוקפים התקרבו אליהם, ואז ירו בלי הבחנה אל תוך מסת הצללים הרוחשת שלפניהם. כשטורי השריון הסובייטי הצפופים החלו להסתמן באור ההולך ומתחזק, מאות תותחים נגד מטוסים שקניהם הונמכו פתחו לעברם באש שטוחת מסלול. עם עלות השחר נהדפה ההתקפה. לכוחות המסתערים נגרמו אבדות כבדות.

על טעותו הראשונה הוסיף ז'וקוב טעות שנייה. הוא היה מאוכזב ומיואש מן הכישלון, וגם חשש מסטלין שלא הסתיר את כעסו. לפיכך החליט המרשל לשנות את האסטרטגיה שנקבעה מראש, והטיל למערכה את שתי ארמיות השריון שהוצבו עד אז בעמדות עורפיות. התוכניות המקוריות של המתקפה ייעדו אותן לפעולה רק מרגע שתושג פִּרצה משמעותית בקווי ההגנה הגרמניים, אך עכשיו הן שעטו לעבר שדה הקרב ורק הגבירו את המהומה ששררה בעורפם של חיילי הרגלים המסתערים. הטנקים הזדחלו בדרכים הפקוקות, נדחקו בין הכוחות התועים, הפריעו לשינוי מיקומן של סוללות הארטילריה וחסמו את דרכי הגישה להובלת אספקה ותגבורות; ומאחר שנשלחו לשדה הקרב בלי תיאום אסטרטגי, יצרו אנדרלמוסיה איומה שהביאה עד מהרה לידי שיתוק מוחלט של כל מערך המבצעים הסובייטי. אחד ממפקדי הארמיות שהיו כפופים לז'וקוב, גנרל וסילי א' צ'וּיקוֹב, כתב ברשימותיו מ-16 באפריל שהיחידות הסובייטיות לא ביצעו את משימותיהן ובכמה מקומות לא התקדמו "אפילו צעד אחד". התוכנית הראשונית, לכבוש את ברלין ביום החמישי למתקפה, נכשלה.

במפקדה של היטלר בברלין, בבונקר התת-קרקעי שמתחת למתחם לשכת הקנצלר, המתינו זה כמה ימים למתקפה בתחושה מעורבת של קוצר רוח, ציפייה מתוחה והשלמה קהת חושים. החדשות הראשונות מהחזית על ההצלחה הזמנית בעצירת המתקפה הסובייטית הפיחו תקוות מבולבלות לניצחון, שהפכו מיד להזיות ולדמיונות שווא. בכל זאת היטלר הורה להתכונן להגנה על רובע הממשלה, ובייחוד על מתחם בניין לשכת הקנצלר, לפרוץ חרכי ירי בכל מקום ולהציב בעמדות הירי תותחים נגד טנקים ומרגמות. בשעות אחר הצהריים פירסם "פקודת יום לחיילים בחזית המזרחית" שבה דיבר על תאוות הרצח של "אויבנו בנפש הבולשוויקי-יהודי" והביע את ביטחונו המוחלט בכך שהפלישה מאסיה תסוכל "גם הפעם… והפולשים ידממו למוות בשערי בירת הרייך הגרמני… אתם, החיילים הלוחמים במזרח," נאמר עוד, "יודעים בעצמכם מה הגורל הנורא המאיים בראש ובראשונה על נשים, נערות וילדים גרמנים. בזמן שהזקנים, הגברים, הנערים והילדים יירצחו, יהיו הנשים והנערות לזונות של קסרקטינים. כל השאר יוצעדו בסך אל סיביר."

כבר בינואר 1945 הגיע הצבא האדום אל האוֹדֶר וצלח את הנהר בכמה נקודות ליד העיר קיסטרין, שלושים קילומטרים מצפון לפרנקפורט על האודר. במהלך הקרבות הצליח להקים ראש גשר שאורכו ארבעים קילומטרים ועומקו עד עשרה קילומטרים בכמה מקומות, והעמיד בסכנה כוללת את מערך הנסיגה הגרמני, "קו הניבלונגים", עד נהר הנַייסֶה. הצבא הגרמני הגיב רק בתחילת מרס. הוא החל לכרות מחפורות, להציב מכשולים נגד טנקים ולהקים עמדות הגנה מבוצרות בתוך ברלין ובכל מבואותיה. אך עד מהרה קרה משהו בלתי נתפס. מסיבות לא ברורות, כשהארמיות הסובייטיות הפסיקו את התקדמותן לזמן מה, גם בברלין שבתו העבודות לבניית מערכת הביצורים, ותהיה זו ארעית ומאולתרת בלבד. הפסקתן היתה קשורה במידה רבה להיטלר עצמו, שהתבצר בהחלטתו להגן על ברלין מגדות האודר. אף אחת מיחידות הצבא שהוצבו בחזית לא הורשתה לעזוב את הגִזרה שנקבעה לה ולסגת לעבר עיר הבירה. "להחזיק בקו או למות!" – זה מטבע הלשון שחזר ונשנה באינספור פקודות, הנחיות ופניות אחרות.

אל מול כוחות הצבא האדום ניצב קורפוס פנצר 56 של גנרל הלמוּט וַיידלינג, ומעט דרומה משם נפרשה ארמיה 9 בפיקודו של גנרל תיאודור בוּסֶה. גנרלאוֹבֶּרסט היינריצי, שיחידות אלה נמנו עם קבוצת הארמיות שבפיקודו, ניסה לשווא להתריע מפני הסכנה שיכותרו אם יצליח ז'וקוב להבקיע את קווי ההגנה. הוא גם שב והזהיר שהכוחות המתגוננים לא יוכלו להדוף את ההתקפה אלא למשך זמן קצר; לאחר מכן, המחסור בכוחות רגלים מנוסים, בתחמושת ובאספקה, ויותר מכול תשישותם המוחלטת של החיילים, ישימו סוף לכל מאמצי הבלימה. גם אזהרות אלה לא מצאו אוזן קשבת. היטלר האמין ללא סייג בכך שדי בכוח הרצון עצמו להתגבר על כל נחיתות בציוד ובכוח אדם. אמונה זו, יחד עם הבטחותיהם היהירות והריקות של גרינג, הימלר ומפקד הצי הגרמני, רב-אדמירל קרל דֶניץ, שיקמו לפי שעה את תחושת הביטחון בכך שהניצחון יושג – תחושה שנעלמה זה מכבר ושהיטלר לבדו הקפיד להחיותה באופן מלאכותי. לבסוף נאספו כמה בטליונים של פוֹלקסשטוּרם, מיליציה עממית שהוקמה לשם הגנת הרייך ואליה גוייסו נערים רכים בשנים או קשישים, כולם לא כשירים לשירות צבאי רגיל. הם נשלחו באוטובוסים לקווי החזית במטרה לעצור את הארמיות ואת הקורפוסים הממונעים של ז'וקוב. עוד הרדיו מדווח ש"אלפי ברלינאים יצאו עם יחידותיהם אל החזית", וכבר הסתיימה המשימה בעבור חלקם: מטוסי קרב סובייטיים, ששלטו בכל המרחב האווירי של עיר הבירה, איתרו כמה משיירות הרכב בדרכן לחזית והשמידו אותן בגיחות צלילה מעטות.

תחזיותיו של היינריצי התממשו במלואן. ז'וקוב אירגן מחדש את גייסותיו והורה לחדש את המתקפה מיד עם רדת החשכה. לנחישותו וללהיטותו בהפעלת הכוחות תרמו הדיווחים על הישגיו הנאים של יריבו, מרשל איוון ק' קוֹניֶב, בחלקה הדרומי של החזית. לא זו בלבד שקונייב הצליח לחצות את הנייסֶה ביותר ממאה ושלושים נקודות, ובכך להשיג את פריצת הדרך המכריעה שהיתה חיונית להמשך המתקפה, אלא שכתוצאה מכך האמין שעכשיו יוכל להצדיק את דרישתו התכופה להשתתף בכיבוש ברלין, ושהוא רשאי, ברגע האחרון ממש, לתבוע זכות על גביע הניצחון שהובטח לז'וקוב. תחרות סמויה נפתחה בין המצביאים, בעידודו של סטלין התחבולני, שכיוון כמה עקיצות כלפי ז'וקוב מפני שחִנו של הלה סר בעיניו לזמן מה. באחד מדיווחי המצב ביקש מצב החזית בתחילת המתקפה הרוסית על ברלין ב-16 באפריל 1945. כבר בינואר הגיע הצבא האדום לנהר האוֹדֶר והקים ליד קיסטרין ראש גשר באורך כמעט ארבעים קילומטרים ובעומק עד עשרה קילומטרים בנקודות מסוימות.

קונייב מהדיקטטור רשות להסיט את האגף הימני של כוחותיו ולנוע צפונה דרך ליבֶּן ולוּקֶנוַלדֶה כדי להגיע בתוך כמה ימים אל צוֹסֶן שמדרום לברלין. סטלין שאל אותו אם ידוע לו שבצוסן נמצא "מטה הפיקוד העליון של הוורמאכט". משהשיב קונייב בקצרה "כן!" אמר לו סטלין: "טוב. אני מסכים. תוציא את שתי ארמיות השריון להתקפה על ברלין."

צפונה משם, בגזרה המרכזית של חזית האודר, הגיעו סוף סוף חייליו של ז'וקוב לבתים הראשונים של זֶלוֹב בחצות. במשך זמן מה ניטש קרב קשה על שרשרת הגבעות דמוית הפרסה. יחידות הוורמאכט הורכבו לא אחת מעתודות שהוטלאו בחיפזון; במקומות שונים לאורך החזית עמדו בפני כוחות עדיפים פי עשרה. מרוצצות מן הלחימה השוחקת, התפרקו לבסוף במהירות. בנוסף על כך, הלך וגבר חששו של היינריצי מפני האפשרות שגייסותיו השועטים של קונייב יופיעו פתאום בעורף ארמיה 9 ויכתרו אותה. למחרת, משנודע לו כי אחת מיחידות העלית שבפיקודו, דיוויזיית הצנחנים שהחזיקה ברכסים של זלוב, איבדה את העשתונות ופתחה במנוסה, החליט להתקשר ל"בונקר של הפיהרר".

כפי שקרה לא אחת בעבר, הסבריו והצעותיו הדחופות לא זכו להבנה. הצעתו להסיג את החיילים מהמוצבים שבפרנקפורט על האודר כדי לחסום פִרצה באורך קילומטר בקווי ההגנה, נענתה בדחייה נחרצת. בהמשך, כשדרש מגנרל הַנס קרֶבּס, המינוי הטרי לראש המטה הכללי, לאשר נסיגה לכוחות שבפיקודו שלו, לא נשמעה מעברו האחר של הקו אלא נשימתו הכבדה של קרבס. לבסוף אמר קרבס: "היטלר לעולם לא יסכים לזה. הישארו בעמדותיכם!"

ב-19 באפריל שלטו הרוסים בכל שרשרת הגבעות מזלוב בדרום עד לוְריצֶן בצפון. פחות ממאה שנים קודם לכן, חבל הארץ שהשתרע למרגלותיהן הזכיר לעובר אורח "ארצות פלא רחוקות… כל כולן שלווה, צבעים וניחוחות נעימים". כעת הפך לארץ שוממת וקודרת, מצולקת במכתשים שפערו בה פגזים אינספור. שרידי קו ההגנה הגרמני התפוררו עכשיו זה אחר זה במלחמת חפירות עקובה מדם. לפי מקורות הצד הסובייטי נפלו בקרבות יותר משלושים אלף מחייליו. הערכות מהימנות יותר מעלות את מספר החללים הרוסים לשבעים אלף לעומת שנים-עשר אלף הרוגים בצד הגרמני. מעתה נשארו בקושי שבעים קילומטרים עד ברלין, ובדרך לעיר הבירה לא היה עוד קו חזית רציף אלא רק כמה בסיסים צבאיים ויחידות בודדות שהוצבו בכפרים, בחלקות יער ובגבעות נמוכות. יומיים לאחר מכן כבר נחתו בהֶרמַנפּלאץ, אחת מכיכרות ברלין, פגזים סובייטיים ראשונים שנורו מתותחים ארוכי טווח בידי מפעיליהם הלהוטים לקרב. במרחץ הדמים המבעית נהרגו עוברים ושבים וקונים שעמדו בתור בחזית חנות הכולבו "קַרשטאט", בלי שיחושו בסכנה האורבת מלמעלה.

כמה ימים קודם לכן הגיעו הכוחות האמריקניים לנהר האֶלבֶּה בסמוך לבּארבּי, ושם עצרו. "ברלין כבר אינה מטרה צבאית," הכריז גנרל דווייט ד' אייזנהאואר, המפקד העליון של בעלות הברית באירופה. לעמיתיו ההמומים הסביר שהעיר נועדה ליפול בידי הרוסים, זה הוסכם מראש, ולכן המלחמה בחלקו הצפוני של הרייך הסתיימה מבחינתם. באותו זמן החליט פֶלדמרשַל ולטר מוֹדֶל, לאחר שדחה כמה הצעות לכניעה, לעצור את קרב ההגנה בחבל הרוּהר ולפזר את קבוצת הארמיות שבפיקודו. יותר משלוש מאות אלף חיילים גרמנים ושלושים גנרלים נפלו בשבי. "האם עשינו את כל מה שיכולנו," שאל מודל את ראש מטהו, "כדי להצדיק את מעשינו במשפטה של ההיסטוריה? האם יש עוד משהו שאפשר לעשות?" לאחר שבהה בחלל זמן מה, הוסיף: "בעבר, המצביאים המובסים היו בולעים רעל." זמן קצר לאחר מכן הלך בעקבותיהם.

תגובה אחת ל “בתוך הבונקר של היטלר / יואכים פסט / קטע ראשון”

  1. להגיב בתוך הבונקר של היטלר says:

    […] לקריאת קטע מן הספר. […]

השאר תגובה