04 אוקטובר

לב מתעורר / קטע ראשון

נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

פרולוג

זהו סיפור על אדם שלִבּו הומר: ארבעים ושתיים שנה פעם בו לב אחד, עכשיו פועל בו לב אחר. האיש הזה הוא אחי. שמו אוּרי. את השם אורי בחרו לו הורינו עוד לפני שנולד. עם השנים דבקו בו שמות נוספים, שגם בהם הכרתי אותו, ועכשיו אינני יודעת איך פונים אליו אנשים ובאילו שמות או כינויים חושבים עליו. כשנפגשנו, את זה לא עלה על דעתי לשאול.

אורי היה כמעט בן עשרים ושתיים כשמתו הורינו. מפקד פלוגה בן עשרים ושתיים כמעט. ספק ג'ינג'י. שפתיו בקועות תמיד.
בערב שבו סטתה משאית מנתיבה ומעכה את מכונית הרנו המשפחתית שלנו, שעות אחדות לפני שהכול קרה, אחי העמיד את חייליו למסדר זיכרון לכבודו של ג'ון לנון, כי בשמונה בדצמבר ג'ון לנון נרצח, ואחי זכר את התאריך כי הוא אהב את לנון, והחיילים אהבו את המ"פ שלהם.
אני הייתי בת שש־עשרה, יותם בן חמש־עשרה, ואורי היה חוזר ואומר לי שאנחנו חייבים לשמור על יותם, כי משלושתנו הוא זה שנפגע במיוחד.
חיינו אז יחד: נער יתום ונערה יתומה, ומפקד פלוגה לשעבר יתום. כי אחי הגדול נפרד מחייליו ובא לשמור על שנינו.

שש שנים מבדילות בין אחי הבכור לביני. גם כילד אורי לא היה גבוה, אבל בקטנותי די היה בהפרש שבינינו כדי שיקים אותי מהחול, ויישא אותי אל הברזייה, וירחץ את ברכי ואת פני במי ברז שהתחממו בשמש.

כשגדלתי, את המכונית הראשונה שלי — אלפא רומיאו משומשת עם ידית הילוכים שקופה שבתוכה טנק מזהב — אחי מצא וקנה לי בתקופה הקצרה שבה שירַתי כחיילת בצפון. הדאיג אותו שאני נוסעת בטרמפים. ואחר כך, הדאיגה אותו הנהיגה שלי. וגם אחרי שנעשיתי נהגת מנוסה, במשך כל השנים, בכל פעם שהיינו נפגשים הוא היה מלווה אותי בסוף כל פגישה אל האוטו, ומתבונן בי מתמרנת אל מחוץ לחנייה ונשאר על מקומו להסתכל גם כשהתרחקתי, עד שהייתי נעלמת מעיניו.
אם אעצום את עיני אראה אותו במראה הצדדית של המכונית, עומד בגו ישר, כפות ידיו מונחות זו על זו לפני הגוף, עד שיד אחת מתרוממת לנופף לי.
אף פעם לא נע ממקומו על המדרכה ולא שלח יד לטלפון הנייד שלו כל עוד השתקף לי במראה.

זהו סיפורו של אחי, שהחליפו לו את הלב.
זהו הסיפור שלי על אחי.
אהבתי אותו, ואחרי שלבו הומר לא ידעתי עוד את מי אני אוהבת.
א.

אבינו עלה לארץ מניו זילנד. כשהיו שואלים אותו, "מה גורם לאדם לעזוב מקום כמו ניו זילנד לטובת ישראל?" הוא היה משיב: "ובאיזה מקום אחר הייתי יכול לפגוש את תלמה? תלמה היא ישראל. זה מה שהיא."
הורינו הכירו בקיץ, במגידו — שניהם התנדבו לעבוד שם בחפירות — ועוד במחנה במגידו החליטו להינשא. אמנו ניאותה לעזוב את הקיבוץ שלה, את אחותה ואת הוריה, ולעבור לחיות בירושלים — אבינו כתב באותה שנה את הדוקטורט שלו — ורק לדבר אחד לא הסכימה וזה לאמץ את שם משפחתו.
שם משפחתו של סם היה ליכט. אמנו אמרה שלא תגדל איתו ילדים שייאלצו לשאת שם גלותי, ואבינו, שעוד התקשה אז עם השפה, גייס את הארכיאולוגים שיחפשו להם תחליף עברי.
סם היה מוכן לקבל כל הצעה: "מצדי, היה יכול להיות גם למך" — בתוך השמחה מישהו אכן הציע "למך" — אבל תלמה עמדה על המשמר.
וכך, שלושה שבועות אחרי שהורינו נפגשו לראשונה, אבי חזר לירושלים כשהוא חולה בצהבת ויראלית קלה, ועוד לפני שהלך לקופת חולים ניגש למשרד הפנים והעניק למשפחתו העתידית את השם "מאור".
אחי הבכור נרשם בתעודת הלידה שלו כאורי מאור, אבל כשנולדתי "אורי" כבר שימש רק לעתים נדירות. בגן הילדים שאליו הלך היו עוד שני בנים ששמם אורי. בתחילה, למשך זמן קצר כינו אותו אורי מ"ם, ואורי מ"ם התגלגל במהרה ל"אורים".
"אורים אמר שאנחנו יכולים לקחת את הכדור", "אם אורים הולך אז אני גם".
אורים. כשלמדתי לדבר, אחי כבר היה אורים, ולמרות שאמנו ניסתה לפעמים להחזיר את "אורי" — "יש לי שני בנים עם שמות יפים, אחד יותם ואחד אורי. למה 'אורים'?" — גם היא נדבקה בלשון הרבים, וגם בפיה הוא היה לרוב אורים.

עד שהתגייס לצנחנים אחי היה אורים. אצל חברים שהכירו אותו מילדות הוא נשאר אורים תמיד, ותמיד היו סביבו גם חברים מילדות. בתנועת השביט שלו אחי לא השאיר מאחוריו איש, הוא רק ספח אליו עוד ועוד, ואצל אלה שנספחו ודבקו בו מיום גיוסו — אחי הוא "מאור".
אינני יודעת איך קרה ש"מאור" הלך והחליף את "אורים", אבל אני זוכרת טלפונים בסופי־שבוע, וקולות חדשים שמבקשים לדעת אם מאור נמצא, ואת כולנו עונים: "כן, רק רגע," או "לא, הוא נשאר שבת."
"מאור". ולמרות שמאור הוא השם של כולנו, מעולם לא התבלבלנו, ולכולנו ברור היה את מי מבקשים.
במהלך השבעה שישבנו על הורינו הבית היה מלא בלובשי מדים שלחצו את ידי ואמרו: "אני חבר של מאור, מהגדוד, מהפלוגה, מקורס מ"כים." וגם אחרי שהשבעה נגמרה אנשים של מאור המשיכו לבוא ולשבת. לעתים לקחו כרית ושמיכה לישון על הספה בסלון או על השטיח, לרוב הוציאו את הנעליים הצבאיות למרפסת או הניחו אותן בחוץ, על הסף, גרביים תחובים בפנים. ערבים רבים היו נעליים מונחות על הסף. ככה היה גם אחרי שאחי העביר אותנו לדירה שבשכונת נווה שאנן, ואחי אמר שחברים הם עוגן ושחשוב מאוד ששלושתנו נשמור על העוגן.

"מאור" עזב את הפלוגה, וכדי להיות עם יותם ואיתי סידר לעצמו תפקיד בירושלים, בתל המשרדים הענק של מפקדת הפיקוד.
התל העיק עליו. ראיתי איך היה מסתכסך עם עצמו בבקרים. ידעתי שהוא מתגעגע לחיילים שלו, ששולי מכנסיהם קשים מבוץ, שהוא מתגעגע לתנועה, ולחוץ ולחושך, ולתנועה של כוחות תחת שמים ליליים. אבל הוא אמר לי שהכול שטויות, ממש לא חשוב. שממילא הראש שלו כבר לא בצבא, ועכשיו כשהוא בפאזה של לארגן את הראש, נוח לו מאוד להעביר את הזמן בתור פקיד עם משכורת.
כשאורים היה חורץ דברים ככה, לא היה אפשר לחקור אותו עוד, וככה בנחרצות הוא אירגן לעצמו את הראש ואירגן את כולנו והעביר את הזמן שנשאר לו עד תום השירות. ובתוך כל זה — הזמן בכל זאת העסיק אותו: לא הזמן הרגיל של האנשים הרגילים, אלא מה שבילדותו הוא כינה "הזמן הגדול".
אבינו התעניין בארכיאולוגיה. אורים הפליג לעברים רחוקים יותר, ולעתים היה מקנטר את אבא וגורף אותו ואת כל הארכיאולוגים ב"אתם, העכשוויסטים".
ימים אחדים לאחר השבעה ראיתי את הארגז שבו היה אוסף המאובנים שלו, מונח ליד מיטתו. מתישהו הארגז הזה נעלם, אולי לארון, אינני יודעת. אבל באותם ימים שבהם היה מונח על הרצפה, שמתי לב גם שאורים חזר לקרוא את "המסע על הביגל".
את הספר נתנו לו הורינו מתנה כשנכנס לתיכון, וכבר אז, כשקרא אותו לראשונה, הוא החל לרקום את חלום המסע שלו: יום אחד הוא יבנה העתק של הביגל ויצא וישחזר את שלושת מסעותיה, ראשית דווקא את השני, המפורסם מביניהם, זה שבו השתתף דרווין, ולאחר מכן גם את השניים האחרים, כי אם כבר בונים ספינה, שווה למצות את הפוטנציאל ולהקיף גם את אוסטרליה.
עיניו ברקו כשהיה מסביר שזה יהיה כמו מסע קון טיקי, המסע ההוא שבו תור היירדַל הוכיח כי הפולינזים הקדומים יכלו לחצות את האוקיינוס על רפסודה. אותו רעיון, למעשה — אבל גדול יותר, הרבה יותר גדול. והוא כבר ישכנע את הנשיונל ג'יאוגרפיק, אולי את החברה המלכותית הגיאוגרפית, אולי אפילו איזשהו מפיק הוליוודי — שזה פרויקט שכדאי להשקיע בו.
הביגל, שיצאה לחקור יבשות במאה התשע־עשרה, חשובה הרי לא פחות מאפולו 11 שטסה לירח, ולאמיתו של דבר לא הביאה שום חידושים מדעיים גדולים, וסרט על הביגל, עם בני ערובה מארץ האש וקברניט שיורה לעצמו בראש, יהיה מרתק יותר מכל סרט הרפתקאות שנעשה אי־פעם. על דבר אחד הוא עומד להתעקש עם המממנים שלו, וזה שהכול יהיה אמיתי ושלא ידחפו לו לסרט "שום צבי גלפגוס מפלסטיק".

כשהכיר את אורית, אחי צירף אותה לצוות הספינה שלו. כמו צמד להטוטנים היו שניהם מציתים רעיונות, משליכים אותם זה לזה ותופסים. לא תמיד היה אפשר לדעת אם הם מתכוונים ברצינות, אבל אני זוכרת אותם מדברים בשני קולות על שִחזור מסעה של הביגל. אמא היתה איתם במטבח, רכונה מעל למכונת הכביסה, אני נכנסתי לרגע, אורים ישב בלי חולצה, זאת אומרת שהיה אז קיץ. ואורית כבר השתחררה מהצבא, או שהשתחררה שנה קודם וכבר היתה סטודנטית, וחיכתה לאחי שישתחרר ולמסע הראשון שיעשו יחד, ושאחריו אחי ילמד גיאולוגיה או פליאונטולוגיה ויוליך משלחות, כי ברור שלעולם לא יהיה מאלה שננעלים באקדמיה.

אין תגובות עדיין ל “לב מתעורר / קטע ראשון”

  1. להגיב לב מתעורר says:

    […] לקריאת קטע מן הספר. […]

השאר תגובה