על "הו!" 9

 לפני קצת יותר משנתיים קיבלתי פנייה מפתיעה בפייסבוק: רועי שניידר, נער כבן 16 תושב רעננה, כתב לי שהוא וקבוצה של חברים שוחרי שירה, רובם בני גילו, מתכנסים מדי פעם בתל אביב למפגשים שבהם הם קוראים משירתם ומיצירות של משוררים שהם אוהבים. הוא סיפר שהוא וחבריו עוקבים אחרי "הו!" כמעט מיום שעמדו על דעתם כקוראי שירה, והזמין אותי לאחד הערבים שהם מארגנים כדי שאאזין לקריאת השירים שלו ושל בני חבורתו ואקרא באוזניהם משירי. נעניתי להזמנה בשמחה, מתוך סקרנות להתוודע לדור כה צעיר של אוהבי שירה, אך גם — אני מודה — מתוך חשש מה: חששתי שאשמע בעיקר יצירות אדולסצנטיות, ושיערתי שצפוי לי ערב מתסכל. והנה פלא–פלאים: במרוצת הערב עלו לבמה המאולתרת ארבעה או חמישה קוראים, שכבר למן הרגע הראשון לא היה אפשר לטעות בכשרונם. אמנם, ביצירותיהם היה מן הבוסר — בכל זאת נערים בני 16-17 — אלא שקורטוב הבוסריות הזה התגמד אל מול הכשרון החד–משמעי שניכר בשירים.

אבל לא פחות מעצם הכשרון הרשים אותי עניין נוסף: העובדה שהצעירים הללו כתבו את שיריהם בעברית עשירה ורבת–רבדים, והִרבו להתייחס בשירתם ליצירות של משוררים אחרים — עבריים ולא עבריים, קלאסיים ועכשוויים — ובכך העידו על היותם קוראים קשובים ורחבי אופקים; זאת ועוד, כולם שלטו שליטה איתנה מאוד בטכניקה השירית, ועשו שימוש משוכלל בצורות קלאסיות של השירה, לעתים תוך שימוש בכלים של חריזה ומשקל לגווניהם ולעתים בחרוז חופשי לסוגיו. נדמה היה כי הם כותבים את שיריהם מתוך שוויון–נפש גמור לשאלה צורנית זו, שאך לפני כמה שנים עוררה דיון סוער במקומותינו. קיצורו של דבר: מה שכמעט לעולם אינו קורה בערבי שירה — גילוי בלתי–צפוי של משורר/ת חדש/ה ובעל/ת כשרון שלא הכרת מראש — התרחש כאן כמה פעמים במרוצת ערב אחד. בתום הערב הזה לא היה לי ספק: לנגד עיני התרחש מאורע שירי של ממש.

והנה, בשנתיים האחרונות התברר לי כי מה שנראה תחילה כצירוף נסיבות יוצא דופן הוא תופעה בעלת היקף רחב יותר. לתיבת המייל של "הו!" וגם לעמודי הפייסבוק של חברי המערכת החלו להגיע יצירות של צעירים נוספים מרחבי הארץ — כותבים שאין ביניהם היכרות או קשר אישי — שאף ביצירותיהם ניתן למצוא מאפיינים דומים: יכולת טכנית מרשימה, עברית השואבת את השראתה לא רק מן הכאן והעכשיו הלשוניים, דיאלוג תדיר עם משוררים בני דורות קודמים, ושימוש אינטנסיבי במתכונות שיריות מגוונות. מובן שלא כל המשוררות והמשוררים הצעירים הללו שלחו יצירות בשלות וטובות די הצורך, ומטבע הדברים רק מיעוט שבמיעוט מתוכם "מיוצג" בסופו של דבר מעל דפי כתב העת. ואף על פי כן, המגמה ברורה, ומעידה על שינוי משמעותי באופן שבו נתפס האקט של כתיבת השירה בקרב צעירות וצעירים המתחילים לכתוב כיום: לצדה של השירה הווידויית–יומנית, הדיבורית והכמו–ספונטנית, הולך ומתבסס גם מקומה של כתיבה צלולה ומודעת יותר, בעלת עומק תרבותי, לשוני והיסטורי. יותר ויותר משוררים בראשית דרכם (ולא רק הם) כורים אוזן למוזיקליות של השיר, שואלים את עצמם שאלות על מלאכת הכתיבה, ויודעים לווסת את הנביעה השירית הספונטנית, ה"מוּזית", ולצקת אותה בכלים צורניים מוצקים ובדוקים יותר — בלי לחשוש כי הדבר יעמעם במשהו את הבעֵרה או את האותנטיות הפואטית שלהם.

את הגיליון הנוכחי של "הו!" החלטנו לפתוח — במהלך עריכתי שאינו מובן מאליו — ברצף של יצירות פרי עטם של שישה משוררים בלתי–ידועים, בני 22-18, שאין לנו ספק כי מקומָם העתידי, אם אך יתמידו בכתיבה ויטפחו את כשרונם, הוא בקדמת הבמה של השירה העברית. כשראה אור הגיליון הראשון של "הו!", בינואר 2005, היו כותבים אלה בני 14-10. עולמם הספרותי התגבש כש"הו!" כבר היה ברקע, לצד כתבי עת ומוספים ספרותיים אחרים. מתוקף גילם הצעיר הם לא הכירו בזמן התרחשותה את הסערה שעורר תחילה המהלך הפואטי של "הו!", וברור כי השאלות של כתיבה בחרוז ובמשקל אינן מטרידות אותם כאיזה כורח חיצוני המלמד על תפיסת עולם "ישנה" או "חדשה", אלא נראות בעיניהם כחירות וכאפשרות: האפשרות לכתוב כך או כך, כטוב בעיניהם, ולמתוח ככל יכולתם את גבולות יצירתם בתוך קונוונציה זו או אחרת — לא מתוך אוטומטיזם חקייני או קוצר–יד טכני, אלא מתוך בחירה ויכולת. אלה הם, במילים אחרות, ניצנים ראשונים של פלורליזם שירִי במיטבו, הגשמה מדויקת של החזון הפואטי שהצבנו לעצמנו כמטרה כשהקמנו את "הו!".

אלה השמות: עומר ולדמן, רועי שניידר, יאיר דברת, באֵרי גרינפלד, מעין אבן, דוד (ניאו) בוחבוט. מובן כי יצירתם של ששת הכותבים הללו אינה קורפוס אחיד או הומוגני. רחוק מזה. יש ביניהם הבדלים גדולים מאוד מבחינת הסגנון, הלשון, הטכניקה, העולם השירי וגם הביוגרפיה החוץ–שירית. מובן גם כי לא כולם שווים מבחינת בשלותם השירית או מבחינת השלב שבו הם נמצאים בכתיבתם. ארבעה מן השישה כבר פרסמו מביכורי שירתם בגיליון הקודם של "הו", לפני פחות משנה, ומקצתם פרסמו גם בבמות אחרות. אין זה המקום לאפיין כל אחד מהם, אך לא נצא ידי חובתנו אם לא נזכיר על קצה המזלג כמה נקודות בולטות ביצירתם:

למשל, העיצוב השירי המרהיב, עתיר ההומור והכריזמה, ביצירותיו של עומר ולדמן (יליד 1994) הפותחות את הגיליון. ולדמן ער מאוד לסכנת הבוסריות הרובצת לפתחו של משורר בן 18, אך דווקא מתוך הסכנה הזאת הוא יודע לרקוח את האירוניה הדקה והאפקטיבית כל כך של שיריו, אירוניה שבאמצעותה הוא מפרק ביד אמונה את ציפיותיהם של הקוראים העלולים להתייחס בספקנות ואולי אף בהסתייגות ליצירותיו של נער בן גילו. "הוּא אָמַר לִי שֶׁשְּׁמוֹ עוֹמֶר וַלְדְמָן, הוּא בָּתוּל כְּמוֹ דִּמְעָה בַּכָּרִית" — אלה המילים שהוא שם בפי האישה הדוברת ב"שיר של אישה רצויה", אותה אישה המעידה על עצמה כך: "אֲנִי פֶּרַח פָּרוּץ בָּאַמְבַּטְיָה, אֲנִי פַּחַד פָּנוּי עַל אַנְקוֹל, / אֲנִי אֵבֶל אַחֵר שֶׁל אוֹרְגַּזְמָה, וַאֲנִי הָעֶרְוָה שֶׁבַּקּוֹל". וראו כיצד הוא מפליא ללהטט בעברית ובמקצביה גם כאשר הוא נוקט מודוס רציני ואף דרמטי יותר (מתוך השיר "הערב ליל הערב"): "וְהַדָּמִים הָיוּ דָּמִים וְהַדְּמָמָה הָיְתָה דְּמָמָה / וְהָאֲדָמָה אֲדָמָה. לְקוֹל שְׁתִיקוֹתַי הִתְעַקַּשְׁתִּי. / וְהָלַכְתִּי אֵלֶיהָ וְאֵלֶיהָ וּמֵעַד אֵלֶיהָ נָקַשְׁתִּי: // יִפְעַת אֵינֵךְ? וְהַדֶּלֶת נִטְרֶקֶת. / יִפְעַת אֵינֵךְ? וְהַדֶּלֶת נִטְרֶקֶת. / יִפְעַת אֵינֵךְ? וְהַדֶּלֶת נִטְרֶקֶת. / יִפְעַת אֵינֵךְ? וְנִטְרַק חֲלוֹמִי."

רועי שניידר פרסם משיריו בגיליון הקודם של "הו!", ולפני חודשים אחדים אף פרסם ספר ביכורים לאחר שזכה בתחרות למשוררים בראשית דרכם. שיריו המתפרסמים בגיליון זה לקוחים ממחזור שכותרתו "ניבי חטא", ולכולם מוטו ממשוררים או מזמרים–כותבים (רחל בלובשטיין, אביתר בנאי, לאה גולדברג, רן אלמליח…). כל שירי המחזור הזה, המתאפיין ברצף נרטיבי עז–מבע, כתובים מפיה של נערה המאוהבת עד כלות בגבר — התאהבות שתחילתה בפנטזיה וירטואלית (הָזִיתִי אֶת פָּנָיו מוּל הַמָּסָך / וְהֵם הָיוּ יָפִים מִכָּל דָּבָר / זָנִיתִי אֶל שִׂיחֵנוּ הַנִּסָּךְ / חֲלוֹם הָיָה לִי אַךְ גַּם הוּא עָבָר"), והמשכה בכאב לב מוחשי לגמרי. רועי שניידר הוא אמן של הצורות השיריות המסורתיות, וכוחו רב במתכונות שונות של חריזה ושל משקל. בשיר "שבר", למשל, הוא עושה שימוש מרהיב בצורה הקלאסית של הסונֶטה, תוך שבירה של השורות באמצעות טכניקה של פסיחה המפלחת באמצעה לא רק את השורה השירית, אלא — במקרה זה — גם את מספר קו האוטובוס שבו חיכתה הדוברת בשיר לשווא למושא אהבתה: "הַיּוֹם אָמַרְתָּ שֶׁתִּפְגֹּש אוֹתִי / הַיּוֹם נָסַעְתִּי לְבַדִּי בְּקַו / חָמֵשׁ מֵאוֹת וּמַשֶּׁהוּ נִרְקַב / בְּלֵב אֲשֶׁר הָיָה אָז מַהוּתִי // כָּל כָּךְ הַיּוֹם אָמַרְתָּ שֶׁתִּפְגֹּש / חִכִּיתִי לְבַדִּי בְּקַו חָמֵשׁ / מֵאוֹת וּמַשֶּׁהוּ בְּלֵב כָּמֵשׁ / כָּל כָּךְ חִכִּיתִי בְּאָמְרִי לִגְעֹש".

ביצירותיו של באֵרי גרינפלד, יליד 1995, בולטים יותר מכול שליטה וירטואוזית בצורה השירית ותזמור צלילי משוכלל להפליא. מי שיקרא בקול רם את שתי השורות הבאות, מתוך השיר "לזרה": "וַעֲדַיִן פְּסֵיפַס הַקִּיסוֹס מְפַסֵּל בִּכְתָלַיִך. / חֲרַכֵּי תְּשׁוּקָתֵךְ מִתְבַּדְּחִים עִם סִדְקֵי הַתְּרִיסִים", לא יוכל שלא להתרשם מן ההרמוניה העשירה. בתוך טורי השיר האנאפֶּסטיים הללו טומן גרינפלד מִכמני מצלול נדירים ביופיים, וצורף את המילים זו לזו במגע עדין ודק מן הדק. סיתות מוזיקלי חכם ומדויק כזה נוכל למצוא כמעט בכל טורי שיריו של גרינפלד המתפרסמים בגיליון הנוכחי, וקשה שלא לצפות בדריכות להמשך דרכו ולתהות לאן יתפתח כשרון כה יוצא דופן כאשר ירכוש לעצמו משורר צעיר–בָּשֵל זה ניסיון חיים נוסף.

ליאיר דברת, יליד 1990, שיריו הרואים אור בגיליון זה הם פרסום ראשון. חמש סונֶטות האהב"ה שלו, שכותרתן "בחדר המוּאר בחסרונו", הן דיאלוג חרישי ומלא רוך — למרות אופיו המיני והפרובוקטיבי — עם סונטות האהב"ה הידועות של לאה גולדברג. בשורות עדינות ומדויקות הוא מתאר דרמה פנימית של אהבה נכזבת לגבר, ובורא עולם שלם של כמיהה, של תשוקה ושל חירוף נפש. למשל המרובע הזה, מתוך הסונטה השנייה: "אֶדְרֹךְ לִי אֶת יָפְיוֹ כְּחֵץ בְּקֶשֶׁת / וּבְעֶזְרַת יָדַיִם הֲלוּמוֹת / אָטִיחַ אֶת קַצְווֹת בְּשָׂרִי עַד מוֹת / הַתַּעֲנוּג, עַד סוֹף כִּוּוּץ הַלֶּסֶת" — בית יפהפה, המצליח להיות בעת ובעונה אחת לאה גולדברגי מאוד אך גם אישי ומקורי בתכלית.

גם מעין אבן מתכתב בשיריו המתפרסמים כאן עם קלסיקונים של השירה העברית המודרנית. בשירו "הצעה לדיאלוג ללא פנים" הוא מביים דיאלוג סוחף ועתיר דרמה בין אהוב צעיר לאהובתו הצעירה. המוטו של דוד אבידן (מתוך השיר "הרחובות ממריאים לאט") טוען את שירו של אבן במטען אינטר–טקסטואלי ומעשיר אותו בהקשר היסטורי–שירי פורה. השיר "מיתוס חדש", לעומת זאת, מתעלל בחדווה ב"מִנגד" של רחל בלובשטיין: אבן מעביר את ארץ הגזרה הטרגית של רחל למרחב תל אביבי עכשווי מאוד, ומתאים את "עצב נבו" שלה לעולם חוויותיו של נער בן זמננו שאהובתו אינה משיבה לו אהבה: "זוֹ מוּל זוֹ — הַבֵּיצִים הַשְׁתַּיִם / שֶׁל גֶּבֶר אֶחָד. / צוּר הַגְּזֵרָה: כּוֹאֲבוֹת לָעַד".

דוד (ניאו) בוחבוט כותב על חוויותיו של נער שגדל בסביבה של מצוקה קשה. אמו של הדובר בשירו "מתפוררת בתוך אבקה", והוא עצמו — על אף שבועתו לדוג בחכה את רסיסי המצוקה האחרונים — מודע היטב לכך שהוא צפוי, מעתה ועד עולם, ל"גַּעְגּוּעַ בַּוְּרִידִים". בוחבוט יודע לטעון את הרובד הווידויי והכאוב של שיריו ולהעצים את כוחו באמצעות מקצב אפקטיבי, חריזה משועשעת ומנה גדושה של אירוניה והומור בריא. ראו למשל בשיר "ברחוב עזה לא גדלתי": "בִּרְחוֹב עַזָּה לֹא גָּדַלְתִּי / גַּם לֹא בִּקַּרְתִּי / מֵעוֹלָם. // עַל רְחַבְיָה אָמְנָם שָׁמַעְתִּי / אֲבָל לֹא בִּקַּרְתִּי / אַף פַּעַם. // הַיּוֹם טִיַּלְתִּי. פָּשׁוּט פַנְטַסְטִי: / לַקָּפֶה נִכְנַסְתִּי, / מְכֻנָּס. // כּוֹסוֹת שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיוֹת מִפְּלַסְטִיק, / נָשִׁים שְׁמֵנוֹת לוֹעֲסוֹת מַסְטִיק / סְטֵיק אֵלַסְטִי, / עֲנִיבוֹת כְּמוֹ שֶׁל קִרְקָס."

שישה משוררים שיש להם עתיד. שימו לב אליהם.

*

"הו!" — את זאת יודעים קוראיו הקבועים — מפרסם בכל גיליון גם יצירות פרוזה קצרות, ואף הפך בית לכותבי פרוזה מרכזיים. על–פי מסורת שבה פתחנו בגיליון הקודם, בלב הגיליון עומד מדור המוקדש כולו ליצירות פרוזה. נושא המדור הפעם הוא סיפורים על עקרות ועל פריון, וכותרתו: "ולא יצא לי לגמור את אבשלום בְּני", מתוך שירה של יונה וולך, "אבשלום". נושא הפריון והעקרות משמש לעתים קרובות מטפורה למעשה היצירה: אנחנו מדברים על "הולדתו" של שיר או של סיפור, על "עקרותו" של סופר החוֹוה מחסום כתיבה וכו'. האתגר שאליו נענו שלושה–עשר משתתפי המדור היה לכתוב סיפור קצר או יצירה קצרה אחרת בפרוזה על פריון או על עקרות, אך לא במישור המטפורי, אלא במובנם הקונקרטי של מונחים טעונים אלה. ובמילים אחרות: לעסוק במדמה ולא במדומה.

רונית מטלון, המפרסמת לראשונה בכתב–העת, שלחה קטע מתוך מחזה שכותרתו: "הנערות ההולכות בשנתן" — מחזה אבסורד נוקב ומלא הומור, שאחת החוויות המשמעותיות בו היא רגע קבלת המחזור החודשי הראשון. ננו שבתאי כתבה יצירת פרוזה שירית ובה היא מספרת בתיאור חשוף וקורע–לב על הטרדה מינית של אישה העוברת טיפולי פוריות על ידי גניקולוג; משה סקאל, חבר מערכת "הו!" ומחבר יולנדה, כתב סיפור העוסק, דרך שאלות אתיות הנוגעות לשימוש בזרע לצורך הפריה אחרי מותו של אדם, ביחסים שבין אם לבנה. מאיה ערד, המשתתפת ב"הו!" למן הגיליון הראשון, מפרסמת קטעים מתוך נובלה חדשה, "ביקור (תמונות)", העוסקת, דרך סיפורה של אם הבאה לביקור אצל בנה המתגורר זה שנים בקליפורניה, ביחסי הורים וילדים, ובמשתמע גם בשאלות של תורשה ושל מורשת בין–דורית. שמעון אדף, חתן פרס ספיר הטרי, מפרסם סיפור מדע בדיוני על עידן שבו ההיריון האנושי שוב לא יהיה דומה להיריון המוכר לנו. לילך נתנאל, מחברת המצב העברי והחוקרת שחשפה את רומן וינאי הגנוז של דוד פוגל, שלחה את "פרקי אשל", שבהם היא מתעדת את חוויותיה הראשונות כאם–בדרך וכאם טרייה ואת חודשי חייה הראשונים של בתה הבכורה. בני מר, עורך מדור "ספרים" של עיתון "הארץ", כתב סיפור קצר שכותרתו "הרב בני", העוסק, דרך סיפורו של ילד שהלך לאיבוד בהר בגליל, בבחירה שלא להביא ילדים לעולם. אלכס אפשטיין מפרסם שבע שיחות קצרצרות ומציתות–דמיון בין מבוגר לילד. עוד במדור: סיפורים קצרים מאת דורית שילה ואמוץ גלעדי; קטעי פרוזה פיוטית מאת יערה שחורי; מסה אוטוביוגרפית מאת סיון בסקין; ופרק מתוך רומן בכתובים מאת עילי ראונר. לכל אחד מן הסיפורים הצמדנו ערך מתוך מילון בן יהודה, ובו הגדרה למילים עבריות קלאסיות המתקשרות לנושא המדור. מתוך כלל ההגדרות והסיפורים נרקמת מטפורה מורכבת ומרתקת על הקשר שבין עקרות ופריון לבין מלאכת היצירה.

*

עוד מתפרסמים בגיליון זה, לראשונה בעברית, קטעים מתוך "לבי במערומיו" בתרגומו של הח"מ, יומנו האישי הפרובוקטיבי של שארל בודלר, שבו מבטא "המשורר המקולל" בגילוי לב גמור, לעתים באורח בוטה ונטול כל עכבות, את אהבותיו, ובעיקר את שנאותיו. הנה אחת מקביעותיו של בודלר ביומנו: "ככל שמרבה הגבר לעסוק באמנות, כך עומד לו פחות. הַקֶרַע בין הרוחני לבין החייתי הולך ומעמיק. רק לגברים בהמיים עומד כמו שצריך. הזיונים הם השירה הלירית של האספסוף. לזיין מַשמע לרצות לחדור לתוך מישהו אחר, ואילו האמן לעולם אינו יוצא מרשות עצמו".

בגיליון נכלל גם סיפור קצר של יורי בוידא, מהבולטים בסופרי רוסיה של ימינו, בתרגומה של כלת פרס ישראל נילי מירסקי, שכבוד גדול הוא לנו לשמש בית קבוע לתרגומיה. כמו כן בחרנו לפרסם מסה על הקשר בין שירה לפרוזה מאת המשורר יוסף ברודסקי, חתן פרס נובל לספרות, בתרגומו של דוד אייזנברג. בין אבחנותיו של ברודסקי במסה זו: "כדי לפתח טעם טוב בספרות, יש לקרוא שירה. [...]. ככל שאנו מרבים בקריאת שירה, פוחתת סובלנותנו להכברת–מילים באשר היא [..]. סגנון טוב בסיפורת לנצח יתקיים בחסותם של הדיוק, התאוצה והאינטנסיביות הלקונית של המבע השירי. [השירה] מלמדת את הסיפורת לא רק על ערכה של כל מילה, אלא גם על מצבי הנפש של מיננו, ההפכפכים ככספית, על חלופות לקומפוזיציה לינֵארית, על השמטת המובן–מאליו, על הדגשת הפרטים, על הטכניקה של האנטי–קליימקס. בראש ובראשונה השירה מטפחת בסיפורת את התיאבון למטפיזיקה, שהיא המבדילה בין יצירת אמנות לבין סתם ‘ספרות יפה'."

*

עם המשוררים הנוספים שמפרסמים ב"הו!" 9 נמנים כמה ממשתתפי כתב העת הקבועים: שמעון אדף, יעקב ביטון, אפרת מישורי, נדב ליניאל ושחר–מריו מרדכי. לראשונה מעל דפי "הו!" מתפרסמים הפעם שירים פרי–עטם של הילה להב, דותן בְּרוֹם, יונתן ברג, טלי עוקבי, מיכאל טלאש פרלמוטר, וכן רחל חלפי הוותיקה.

סיון בסקין מפרסמת בגיליון הנוכחי שלושה "שירי שיחה דוקומנטריים" — ניסיון לתעד באמצעים שיריים שיחות אותנטיות שהמשוררת היתה עדת–שמיעה להן. השיחה הראשונה התנהלה בין שתי נשים מבוגרות במקלחות נשים; השנייה היא שיחה בין שני בעלי חנויות סמוכות ברמת–גן; והשלישית היא מעין "תרגום בלתי–חופשי", כהגדרת המשוררת, של שיחה שהתקיימה ברוסית בין בחורה הרה לבין עולה מבוגר במהלך מסיבת חתונה. לשירים הללו בחרנו להצמיד שני שירי שיחה מתורגמים שיכולים לשמש להם מעין מודל מוקדם: הראשון הוא שירו הקוביסטי של גיוֹם אַפּוֹלינֵר "יום שני ברחוב כריסטין", שיר שהוא מעין קולאז' של שיחות שאפולינר צותת להן בבית קפה פריזאי ב–1918; והשני הוא "דיאלוג מול הטלוויזיה" של הזמר–משורר ולדימיר ויסוצקי מ–1973.

אלמוג בהר מפרסם הפעם קטע מתוך "מקיץ בן נרדם" — קובץ מקאמות חדשות, הכתובות בהשראה ישירה של המקאמה העברית–ערבית הקלאסית. אין זו רק מחווה משכילה של משורר בן זמננו ליוצרי העבר שהשפיעו עליו, אלא גם ניסיון מרתק לבחון את כוח חיותה של צורה שירית עתיקה ואת האפשרויות שהיא עשויה לפתוח בפני כותבי העברית בימינו.

גם שלומי שבן שב ומפרסם בגיליון זה שירים פרי–עטו. שני השירים ("רצח בקרדיגן ורוד" הברסאנסי–קברטי ו"שיר עם" הפוליטי) הולחנו על ידי שבן, שגם מבצע אותם בהופעותיו; אך כפי שנהגנו בעבר במקרים של מוזיקאים–יוצרים כשלומי שבן או רונה קינן, גם הפעם ראינו לנכון לפרסם את היצירות האלה בנפרד מן הלחן ולאפשר להן לא רק להתנגן אלא אף להיקרא כטקסטים שיריים משוכללים ורבי–השראה, המיטיבים לסמן את קו התפר שבין שירה לפזמון.

את הגיליון הנוכחי חותם מדור מיוחד המוקדש לשירה לסבית קלאסית–מודרנית, ובו תרגומים ראשונים בעברית ליצירות של כמה מהחשובות שביוצרות שירת האהבה החד–מינית: אנה סיוורד האנגלייה, אמילי דיקינסון ואיימי לואל האמריקניות, רֵנה ויוויאן הבריטית שכתבה את כל שירתה בצרפתית, מרינה צווטאייבה הרוסייה וכן אלדה מריני האיטלקייה.

*

אנחנו מודים מקרב לב לכל השותפים בהכנת כתב העת: לשׂרַי גוטמן מ"אחוזת בית", המוסיפה לתמוך בכתב העת ולהאמין בנחיצותו גם בתקופה של משבר כלכלי עמוק בשוק המו"לות; לדורית שילה ולסמי דואניאס מ"אחוזת בית"; לאנשי עמותת "הו!", לרפי מוזס האחראי לניקוד ולהתקנת השירים ולדור כהן המעצב הגרפי.

כתבי יד אפשר לשלוח במייל לכתובת ho.poetry@gmail.com. אתם מוזמנים לחפש את העמוד שלנו בפייסבוק (הו, כתב–עת לספרות), שבו מתפרסמות יצירות קצרות שראו אור בגיליונות הקודמים וכן ראיונות, תצלומים וקטעי ארכיון הקשורים לכתב העת.

ראיון עם כרמל בן נפתלי בגלריה 19.05.13 עמוד שני

ראיון עם כרמל בן נפתלי בגלריה 19.05.13 עמוד שלישי

הייתי בת שבע כשהמורה הושיבה אותנו בכיתה ואמרה לנו שהיא צריכה ללכת, ובינתיים אנחנו נראה סרט. היתה אווירה של חופש בכיתה. זה היה מין יום כזה שמזג האוויר שלו ממש נעים, וכבר כשהורדתי את הסוודר והרגשתי את האוויר החמים, ידעתי שהיום הזה נדיר ושהוא לעולם לא יגיע שוב, ככה, כמו שהוא. זה גרם לי להרגיש כאילו כל שנייה ממנו תיזכר לנצח, וגם ראוי שתיזכר לנצח. כאילו אני חיה את ההיסטוריה. כאילו אני אשתוקק ליום הזה מעכשיו לתמיד.

היתה לי חברה, שָני, וקראנו לעצמנו החברות הכי טובות. החברוּת שלנו הסתכמה באהבה משותפת ועצומה לטלנובלות, ובשליטה מוחלטת בשפת הטלנובלות המתגלגלת — ספרדית. היינו יושבות בחדר שלי ומדברות שעות על התפניות המפתיעות בעלילות המורכבות בטלנובלות האהובות עלינו, וחולקות מחשבות הקשורות למציאת אהבת אמת. הכול היה כל כך ברור. כל החיים היו אמורים ללכת בכיוון אחד, בלי פשרות. באותו יום נעים ונדיר, אחרי שהסרט בכיתה נגמר והלכנו הביתה, שני ואני ישבנו בחדר שלי. "בטלנובלה, היית רוצה להיות הטובה או הרעה?" שאלתי את שני, רגע אחרי שסיימנו לצפות בעוד פרק. "ברור שהטובה," אמרה. "אבל לטובה יש חיים מסובכים וקשים והיא תמיד בוכה," אמרתי. שני חייכה. "כן, אבל בסוף היא זוכה בנסיך והם מתחתנים וחיים באושר ועושר. היא סובלת כל הזמן בשביל שהסוף יהיה טוב," היא אמרה. "ומה עם הרעות? גם הן עובדות נורא קשה," אמרתי. שני הסתכלה עלי. "אבל הן רעות. לא מגיע להן סוף טוב," אמרה. כשהלכנו להכין שיעורי בית, חשבתי על מה ששני אמרה. לא ידעתי איזה סוף מגיע לי. מצד אחד, הייתי טובה כי עזרתי לאמא כשהיא ביקשה ואף פעם לא חציתי מעבר חצייה בלי להסתכל לצדדים. ומצד שני, עודדתי את הדמויות הרעות בטלנובלות, ולפעמים הייתי עושה פרצופים למורה כשהיא היתה מסתובבת ללוח, בשביל להצחיק את כל הכיתה. אז לא ידעתי איזה סוף מגיע לי, ורציתי לשאול את שני, אבל לא יכולתי כי היינו חברות טובות אבל גם חברות מתחרות, ולא רציתי שהיא תחשוב שיש לה יתרון עלי, לא רציתי שתדע שאני לא בטוחה במשהו שבטח לה הוא ברור לגמרי.

ראיון עם דניאל פנק בגלריה, עמוד ראשון 07.05.13

ראיון עם גניאל פנק בגלריה, עמוד שני 07.05.13

3 באוגוסט 2010

ליזון היקרה שלי,

באת עכשיו מההלוויה שלי, חזרת הביתה, עצובונת בוודאי, אבל מחכים לך פריז, החברים, הסטודיו, כמה ציורים שממתינים לסיומם, המוני פרויקטים וביניהם התפאורה לאופרה, המאבקים הפוליטיים הסוערים שלך, עתידן של התאומות, החיים, החיים שלך. הפתעה, בבית מחכה לך מכתב מהפרקליט ר', שמבשר לך בנוסח נוטריוני שאביך הפקיד בידיו חבילה המיועדת לך. לכל הרוחות, מתנה שלאחר המוות מאבא! את כמובן אצה רצה לשם. והנוטריון מוסר לך חתיכת מתנה: לא פחות מאשר גופי! לא גופי בשר ודם, אלא היומן שכתבתי בחשאי במשך כל חיי. (רק אמך ידעה, בשנים האחרונות). נו, הפתעה. אבא כתב יומן! מה נכנס בךָ, אבא, איש מכובד כמוך, כל כך בלתי מושג? ועוד במשך כל חייך! זה לא יומן אישי רגיל, בתי, את יודעת כמה אני נרתע מדיווח מייגע על מצבֵי הנפש המשתנים שלנו. לא תמצאי בו גם דבר על חיי המקצועיים, על דעותי, על ההרצאות שנתתי, או על מה שאֶטְיֵין כינה בהגזמה מנופחת ה"קרבות" שלי; שום דבר על האב החברתי, שום דבר על דרכו של עולם. לא, ליזון, זה היומן של גופי בלבד, באמת. זה ודאי ייראה לך מוזר כפליים לאור העובדה שלא הייתי אבא "גופני" במיוחד. נדמה לי שילדי ונכדי מעולם לא ראו אותי עירום, לעתים די נדירות בבגד ים, ואף פעם לא תפסו אותי עושה תרגילי כושר מול המראה. לצערי, נדמה לי שגם לא הייתי נדיב בחיבוקים. והייתי מעדיף למות מאשר לספר לך ולבּרוּנוֹ על מכאובַי — כפי שאכן קרה לבסוף, אבל רק בבוא יומי. הגוף לא היה משהו שדיברנו עליו, ונתתי לכם, לך ולברונו, להסתדר לבד עם התפתחות גופכם שלכם. אל תטעי לחשוב שזה נבע מאדישות או מצניעות שהיו מיוחדות לי; נולדתי ב-1923, והייתי פשוט מאוד בורגני טיפוסי לתקופתי, מאלה שעדיין משתמשים בנקודה-פסיק ובשום אופן לא מסוגלים לאכול ארוחת בוקר בפיג'מה אלא צריכים קודם להתקלח, להתגלח ולהיחנט בחליפה. הגוף, ליזון, הוא המצאה של הדור שלכם. לפחות בכל הנוגע לשימוש שעושים בו ולאופן שמציגים אותו. אך סביב היחסים שנפשנו מנהלת עמו בתור שק הפתעות ומשאבת הפרשות, יש קשר שתיקה מוחלט כיום, ממש כפי שהיה בזמני. אם היינו בוחנים זאת מקרוב, היינו מגלים שאין צנועים משחקני הפורנו הכי נועזים או מאמָני ה"בּוֹדי ארט" הכי מקועקעים. ואשר לרופאים (מתי לאחרונה הלכת לבדיקה?), אלה של היום בכלל לא נוגעים עוד בגוף. אותם מעניינים רק הפאזל התאי, הגוף כפי שהוא נראה דרך תצלומי רנטגן, הדמיות אולטרסאונד, סריקות ממוחשבות, בדיקות למיניהן, הגוף הביולוגי, הגנטי, המולקולרי, בית החרושת לנוגדנים. שאגיד לך מה אני חושב? ככל שבודקים את הגוף המודרני הזה, ככל שמציגים אותו לראווה, כך הוא קיים פחות. הוא מבוטל ביחס ישר לחשיפתו. הגוף שעל אודותיו ניהלתי את היומן היומיומי הזה הוא גוף אחר: רעֵנו למסע, מכונת הקיום שלנו. יומיומי זה אולי מוגזם; אל תצפי לקרוא תיעוד מלא ושלם, זה לא דיווח מיום ליום אלא יותר מהפתעה להפתעה — גופנו אינו מקמץ בהן — משנתי השתים-עשרה ועד שנתי השמונים ושמונה והאחרונה. באמצע, את תראי, יש שתיקות ארוכות, על כל אותם חופי חיים שגופנו נשכח לו בהם. אך בכל פעם שגופי הזכיר לנפשי את קיומו, הוא מצא אותי מוכן עם עט ביד, אורב להפתעה החדשה שהכין לי. תיארתי את הגילויים הללו באופן המדוקדק ביותר שיכולתי, באמצעים שברשותי, בלי שום יומרה מדעית. בתי האהובה לי מכול, זוהי הירושה שאני משאיר לך: לא מדובר בחיבור פיזיולוגי, אלא בגַן הסודי שלי, שבמובנים רבים הוא הטריטוריה המשותפת ביותר שלנו. אני מפקיד את היומן בידייך. למה דווקא בידייך? כי אהבתי אותך אהבת נפש. צר לי שלא אמרתי לך זאת בחיי, הרשי לי לפחות את ההנאה הקטנה הזאת שלאחר המוות. אם גרֶגוּאָר היה חי, ודאי הייתי מוריש את היומן הזה לגרגואר, זה היה מעניין אותו כרופא ומשעשע אותו כנכד. אלוהים, כמה שאהבתי את הילד הזה! גרגואר שמת כה צעיר, ואת שהנך סבתא היום, זה מה שיש לי בצרור האושר הנצחי, זו הצידה שלי למסע הגדול. טוב. סוף ההשתפכות. עשי במחברות האלה כאוות נפשך; לזבל — אם המתנה הזאת של אב לבתו נראית בעינייך שלא במקומה; להפצה בחוג המשפחה — אם זה רצונך; פרסום בספר — אם את רואה לנחוץ. במקרה האחרון, שמרי על אלמוניותו של המחבר — מה גם שהוא יכול להיות כל אדם שהוא; שָני את שמות האנשים והמקומות, לעולם אין לדעת מה עלול לפגוע ומי עלול להיפגע. אל תנסי לפרסם הכול, את לא תצאי מזה. ממילא חלק מהמחברות אבדו עם השנים, ורבות אחרות סתם חוזרות על עצמן. דלגי עליהן; אני מתכוון למשל למחברות משנות ילדותי, שבהן מניתי את מספר כפיפות הבטן ושכיבות הסמיכה שעשיתי, או לאלה משנות בחרותי שבהן רשמתי אחת לאחת כל הרפתקה רומנטית, בשקדנות של מנהל חשבונות מיני. בקיצור, עשי בזה מה שאת רוצה, איך שאת רוצה, אני סומך עלייך.

אהבתי אותך,

אבא

""פרויקט רוזי" כבר תורגם ליותר מ-35 מדינות (במקור יצא באוסטרליה). והוא עתיד גם להיות מופק כסרט. והאמת שבצדק. זה מותק של ספר, משעשע, אינטילגנטי ומהנה, עם גיבור מיוחד במינו. כבר אמרתי שנהנתי?" כך כותבת אפרת בר-לב אפרתי ב"לאישה" 12.05.13

ראיון עם גרהם סימסיון מחבר "פרויקט רוזי" בישראל היום 19.05.13

1.

ייתכן שמצאתי את הפתרון ל"בעיית הרעיה". בדומה לפריצות דרך מדעיות רבות, התשובה, בדיעבד, היתה מובנת מאליה. אך אין זה סביר שהייתי מגלה אותה, לולא שורה של אירועים בלתי מתוכננים.

את סדרת האירועים הזאת הניע ג'ין, שהתעקש כי אתן הרצאה על תסמונת אספרגר, אשר קודם לכן הסכים להעביר בעצמו. התזמון שלה היה מעצבן מאוד. את ההכנות לקראתה ניתן היה לשלב עם אכילתה של ארוחת הצהריים, אבל בערב המיועד הקציתי תשעים וארבע דקות לניקיון חדר השירותים שלי. נאלצתי להתמודד עם שלוש אפשרויות לבחירה, שאף אחת מהן לא היתה מספקת:

1.  לנקות את השירותים אחרי ההרצאה, כתוצאה מכך להפסיד שינה, ולספוג עקב כך ירידה בכושר הפיזי והמנטלי.

2.  לדחות את ניקיון השירותים עד יום שלישי הבא, כתוצאה מכך להתפשר במשך שמונה ימים על רמת ההיגיינה של השירותים, ועקב כך להסתכן במחלות.

3.  לסרב להרצאה, וכתוצאה מכך לפגוע בידידות שלי עם ג'ין.

הצגתי את הדילמה לג'ין, שכהרגלו מצא פתרון חלופי.

"דון, אני אשלם למישהו שינקה לך את השירותים."

הסברתי לג'ין — שוב — שכל המנקים, למעט אולי ההונגרייה קצרת החצאיות, עשו שגיאות. אשת החצאיות הקצרות, שהיתה המנקה של ג'ין, נעלמה בעקבות בעיה כלשהי בין ג'ין לקלודיה.

"אתן לך את מספר הנייד של אווה. רק אל תזכיר אותי."

"מה אם היא תשאל? איך אוכל לענות בלי להזכיר אותך?"

"פשוט תגיד שאתה מתקשר אליה כי היא המנקה היחידה שעושה את זה כמו שצריך. ואם היא שואלת עלי, אל תגיד כלום."

זאת היתה תוצאה מצוינת, ודוגמה ליכולתו המופלאה של ג'ין למצוא פתרונות לבעיות חברתיות. מן הסתם, אווה תהיה מאושרת מההכרה במומחיותה, ואולי אף תתאים למלא את התפקיד על בסיס קבוע, דבר שיפנה ממוצע שבועי של שלוש מאות ושש-עשרה דקות בלוח הזמנים שלי.

לג'ין נוצרה בעיה עם מועד ההרצאה, משום שהיתה לו הזדמנות לקיים יחסי מין עם אשת אקדמיה צ'יליאנית שהגיעה לכנס במלבורן. לג'ין יש פרויקט — לשכב עם נשים ממספר רב ככל האפשר של מדינות. כפרופסור לפסיכולוגיה, הוא מתעניין מאוד במשיכה מינית בין בני אדם, שעל פי אמונתו מושפעת במידה רבה ממטען גנטי.

אמונה זו הולמת את הרקע של ג'ין כגנטיקאי. שישים ושמונה ימים אחרי שג'ין קיבל אותי לפוסט-דוקטורט, הוא קוּדם לתפקיד ראש המחלקה לפסיכולוגיה. זה היה מינוי שנוי ביותר במחלוקת, שנועד לבסס את האוניברסיטה כמוסד מוביל בפסיכולוגיה אבולוציונית ולתרום לתדמיתה הציבורית.

בתקופה שבה שנינו עבדנו במחלקה לגנטיקה, היו לנו דיונים מרתקים רבים, שהמשיכו לאחר שעבר תפקיד. הייתי יכול להיות מרוצה מהקשר בינינו, ולו רק מהסיבה הזאת, אבל ג'ין הגדיל לעשות והזמין אותי לארוחה בביתו וקיים טקסי ידידות אחרים, מה שהוביל לקשר חברתי. אשתו קלודיה, פסיכולוגית קלינית, הפכה אף היא ידידה. מה שהביא את מניין ידידַי הכולל לשניים.

ג'ין וקלודיה ניסו במשך תקופה מסוימת לסייע לי בבעיית הרעיה. למרבה הצער, גישתם התבססה על פרדיגמת הדייטים המסורתית, שזנחתי קודם לכן על סמך ההנחה שההסתברות להצלחה אינה מצדיקה את המאמץ ואת החוויות השליליות. אני בן שלושים ותשע, גבוה, ספורטיבי ואינטליגנטי, בעל מעמד חברתי גבוה יחסית והכנסה גבוהה מהממוצע ממשְׂרת פרופסור חבר. על פי היגיון זה, הייתי אמור למשוך טווח רחב של נשים. בממלכת החי הייתי מיטיב להתרבות.

אף על פי כן, יש בי משהו שאינו מוצא חן בעיני נשים. מעולם לא היה לי קל להתיידד עם אנשים, ונדמה שהליקויים אשר גרמו לבעיה הזאת השפיעו גם על ניסיונותי ליצור קשרים רומנטיים. אסון גלידת המשמש הוא דוגמה טובה.

קלודיה הכירה לי אחת מחברותיה הרבות. אליזבת היתה חוקרת במדעי המחשב, אינטליגנטית ביותר, בעלת ליקוי ראייה שתוקן על ידי משקפיים. אני מזכיר את המשקפיים, משום שקלודיה הראתה לי את תמונתה ושאלה האם אין לי בעיה איתם. שאלה שלא תיאמן! מפסיכולוגית! בתהליך הערכת התאמתה של אליזבת כבת זוג פוטנציאלית — מישהי שאמורה ליצור גירוי אינטלקטואלי, לחלוק איתי פעילויות משותפות, אולי אפילו לגדל צאצאים — דאגתה הראשונה של קלודיה היתה תגובתי לבחירת מסגרת המשקפיים שלה, בחירה שככל הנראה אפילו לא היתה שלה, אלא נעשתה על פי עצותיו של אופטומטריסט. בעולם כזה אני צריך לחיות. לאחר מכן קלודיה אמרה לי, כאילו זאת היתה בעיה: "יש לה דעות מוצקות מאוד."

"הן מבוססות על ראיות?"

"נראה לי," אמרה קלודיה.

מושלם. היא יכלה לתאר כך גם אותי.

נפגשנו במסעדה תאילנדית. מסעדות הן שדות מוקשים לאנשים חסרי כישורים חברתיים, ואני הייתי עצבני, כמו תמיד במצבים כאלה. אך היתה לנו התחלה מצוינת, כששנינו הגענו בדיוק ב-19:00, כפי שסוכם. סנכרון גרוע הוא בזבוז זמן עצום.

שרדנו את הארוחה מבלי שהיא ביקרה אותי על שגיאות חברתיות כלשהן. קשה לנהל שיחה תוך כדי תהייה האם אתה מביט באיבר הנכון, אז ננעלתי על עיניה הממושקפות, בהתאם להמלצתו של ג'ין. זה יצר רשלנות קלה בתהליך האכילה, שאליזבת, ככל הנראה, לא שמה לב אליה. להפך, היה לנו דיון פורה ביותר על אלגוריתמים של סימולציות. היא היתה כל כך מרתקת! יכולתי כבר לראות אפשרות של קשר קבוע.

המלצר הביא את תפריטי הקינוחים, ואליזבת אמרה: "אני לא אוהבת קינוחים אסיאתיים."

זאת היתה, כמעט בוודאות, הכללה בלתי מבוססת, המסתמכת על ניסיון מוגבל, ואולי הייתי צריך לראות בה סימן אזהרה. אך הדבר סיפק לי הזדמנות להצעה יצירתית.

"אפשר לקנות גלידה מעבר לרחוב," אמרתי.

"רעיון מצוין. כל עוד יש להם משמש."

הערכתי שעד כה התקדמתי יפה, ולא חשבתי שהעדפת המשמש תהווה בעיה. טעיתי. בגלידרייה היה מבחר עצום של טעמים, אך מלאי המשמש שלהם אזל. הזמנתי לעצמי גביע כפול של שוקולד עם צ'ילי וליקריץ, וביקשתי מאליזבת לציין את העדיפות השנייה שלה.

"אם אין להם משמש, אני אוותר."

לא האמנתי למשמע אוזני. בעיקרון, לכל הגלידות יש אותו טעם, שנובע מצינון בלוטות הטעם. זה נכון במיוחד לטעמי פירות. הצעתי מנגו.

"לא, תודה, אני בסדר."

סיפקתי הסבר מפורט על פיזיולוגיית צינון בלוטות הטעם. טענתי שאם אקנה גלידות בטעמי מנגו ואפרסק, היא לא תהיה מסוגלת להבדיל ביניהן. באופן כללי, שתיהן תהיינה זהות למשמש.

"הן שונות לחלוטין," היא אמרה. "אם אתה לא מסוגל להבדיל בין מנגו לאפרסק, זאת בעיה שלך."

בין עונג לכאב, בין עבודה במשרד לחגיגה במיטה, בין גיל ההתבגרות להפתעות הזִקנה, נפרשת ברומן קשת של דמויות בלתי נשכחות: האב שחזר פצוע ממלחמת העולם הראשונה, האומנת האהובה ויולֶט, לוחמת הרזיסטנס פאנְש, הרעיה האהובה מוֹנָה, הבת הציירת ליזוֹן, הנכד המחונן והפרוע גרגוּאר ועוד ועוד. את היומן מפקיד הגיבור בסוף חייו בידיה של בתו ליזון, כשלאורך פרקיו הרבים הוא שוזר הערות מחכימות, משעשעות ונוגעות ללב.

הרעיון המבריק והביצוע המושלם העניקו ל"יומן של גוף" הצלחה עצומה ומיידית בקרב קוראים ומבקרים כאחד. ספרו של דניאל פנק ("כמו רומן", הוצאת שוקן, 1997), מהחשובים והאהובים בסופרי צרפת, היה רב-מכר גדול עם יציאתו ותורגם לשפות שונות.

לרכישה הספר באתר ידיעות ספרים

לקריאה נוספת על המחבר

לקריאת קטע מהספר

.

נכתב על הספר:

ביקורת על הספר של אריק גלסנר בידיעות אחרונות 19.05.13

ראיון עם דניאל פנק בגלריה, עמוד ראשון 07.05.13

ראיון עם גניאל פנק בגלריה, עמוד שני 07.05.13

יומן של גוף
מחבר: דניאל פנק
סוג:  רומן – תרגום
מתרגם: ניר רצ'קובסקי
סוג כריכה: רכה
שם הספר בלועזית: Journal d'un corps
שם המחבר בלועזית: Daniel Pennac
מועד הוצאה לאור: מאי 2013

בגיליון נכלל גם סיפור קצר ויפהפה של יורי בוידא, מהבולטים בסופרי רוסיה של ימינו, בתרגומה של כלת פרס ישראל נילי מירסקי, וכן מסה על הקשר בין שירה לפרוזה מאת המשורר יוסיף ברודסקי, חתן פרס נובל לספרות. עוד מתפרסמים, לראשונה בעברית, קטעים מתוך "לבי במערומיו", יומנו הפרובוקטיבי והשערורייתי של "המשורר המקולל" שארל בודלר, בתרגומו של דורי מנור.

בין המשוררים המפרסמים ב"הו!" 9: יעקב ביטון, אפרת מישורי, שמעון אדף, הילה להב, סיון בסקין, רועי שניידר, עומר ולדמן, יאיר דברת ודוד (ניאו) בוחבוט, אלמוג בהר ורחל חלפי.

מדור מיוחד מוקדש לשירה לסבית קלאסית-מודרנית, ובו תרגומים ראשונים בעברית ליצירות של כמה מהחשובות שביוצרות שירת האהבה החד-מינית: מאמילי דיקינסון ועד מרינה צווטאייבה, מאלדה מריני ועד איימי לואל.

לרכישת הגיליון באתר "ידיעות ספרים" 

לקריאת פתח הדבר מאת העורך דורי מנור

על הגיליון:

ועדת המידרגוג של הארץ החליטה "גבוה וטוב" 10.05.13

מאז "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון, לא היה בספרות העולמית גיבור אספרגרי כובש לב כמו דון טילמן. כאן, בסיפורו של דון, נחשפת התמודדות של גבר מבוגר עם התסמונת, שמעוררת בקוראים מחשבות על האופן שבו כל בני האדם נושאים בתוכם לקות נפשית כלשהי.

שלושים וחמש מדינות בעולם רכשו עד כה את זכויות התרגום ל"פרויקט רוזי", שהפך עקב כך לאחד הרומנים המדוברים בעולם בשנת 2013. הסופר האוסטרלי גרהם סימסיון גרף מקדמות בסך של יותר ממיליון ליש"ט, והספר עתיד להפוך לסרט בעקבות העניין הרב שהוא מעורר.

לרכישת הספר באתר ידיעות ספרים

לקריאה נוספת על המחבר

לקריאת קטע מהספר

לדף הפייסבוק של הוצאת הספר באוסטרליה

הטריילר לספר

.

נכתב על הספר:

ראיון עם גרהם סימסיון בישראל היום 19.05.13

ביקורת על הספר בלאישה 12.05.13

פרויקט רוזי
מחבר: גרהם סימסיון
סוג:  רומן – תרגום
מתרגמת: סיון בסקין
סוג כריכה: רכה
שם הספר בלועזית: The Rosie Project
שם המחבר בלועזית: Greame Siomsion
מועד הוצאה לאור: מאי 2013