בחזרה לעמוד הספר חייב לראות קב"ן רועי חסן זה יכול להיות כל מקום. נגיד רחוב, סתם רחוב, אולי יער, מרחב פתוח כלשהו. חלל ללא קירות, ללא תקרה, זאת אומרת, לא חדר. בעצם אי-אפשר לדעת, זה גם יכול להיות חניון ריק. אני רואה אותו הולך רק כמה עשרות מטרים בכל פעם, עד שהם מזנקים עליו […]
קראו עודבחזרה לעמוד הספר 1 "אנו חושבים שאנו יכולים להתחיל במשימה כזאת ובכל זאת, איננו מסוגלים, הכול פועל תמיד נגדנו ונגד משימה כזאת, לכן אנו מהססים ודוחים אותה עוד ועוד ואיננו מגיעים לעשותה, לכן הרבה עבודות רוחניות שצריך היה לעשותן לא נעשות, לכן טיוטות רבות כל כך שנמצאות בראשנו כל הזמן, שנים, עשרות שנים, נשארות בראשנו. […]
קראו עודבחזרה לעמוד הספר יואל 1 הרכבת לוורנאסי יצאה לדרך. יואל הניח את היומן על ברכיו והביט דרך החלון. ברגע מסוים הוא לא חשב יותר. הוא הרגיש את זה. הרגשה שקשה לתאר במדויק. מילים אף פעם לא היו הצד החזק שלו. לרגע או שניים הוא היה רפוי, מנוער מהכול. לרגע או שניים הוא היה אדם […]
קראו עוד
בחזרה לעמוד הספר טהראן, 25 ביוני 2009 המונית נוסעת לאורך קווים אפורים. זה כל מה שאפשר לראות באפֵלה. קווים אפורים, מתארכים לאין קץ, שמנתבים את הדרך לשדה התעופה. מאחורי השמשה, החשֵכה בולעת את המילים האחרונות שנשמעות. כמה אנשים עוד מעיזים לצעוק "אללהֻ אכבר" ו"מוות לדיקטטור" מעל גגות טהראן? זה לא מאמר, המאמר מת לפני […]
קראו עודבחזרה לעמוד הספר 1 גיא בית הקפה שבו ישב הסיני היה מלא אנשים, וזה היה מצוין. חנן אמר להם מראש שככל שההמולה והצפיפות יהיו גדולות יותר, כך יהיה להם קל יותר לבצע את המשימה. וזאת היתה משימה בהחלט לא קלה. ברגע שגיא נכנס עם נועם ועם רועי אל בית הקפה רחב הידיים, הצמוד אל […]
קראו עוד
השלישייה יוצאת להציל שני ילדים חטופים. ספר רביעי בסדרת הריגול המצליחה לילדים ונוער, מאת דנה אלעזר-הלוי.
קראו עוד
מפגש מקרי בין נערה אפרורית ופליט ריאליטי הופך לסיפור תקשורתי רצוף שקרים. רומן מאת איילת גונדר-גושן.
קראו עודבחזרה לעמוד הספר 1 בסוף הקיץ עדיין עמד החוֹם מחוץ לדלתות הבתים, מגולגל עם העיתון וצופן רעה כמוהו. כשהגיע זמנן של העונות להתחלף היו אנשי העיר מסוגרים כל כך בדירות הממוזגות, עד שכלל לא הרגישו באוויר שנִסתָיו לו. ואולי היה הסתיו כולו מגיע וחולף מבלי שאיש ישגיח בו, אלמלא בישרו עליו השרוולים הארוכים שהפציעו […]
קראו עודבחזרה לעמוד הספר 1 מברלין לירושלים יום חמישי, עשרים ושלושה במרץ 2000. אני חולֶה, אתה אומר אחרי שנכנסת, בשמונה בערב בערך, לחדר שאני מתארחת בו זה שבועיים בברלין. ומיד אני יודעת שזהו, שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה, לעולם לא. הלפיתה הזאת בחזה, ההתאבנות הזאת שכבר שנים הייתי מרגישה בכל פעם שחשבתי על […]
קראו עוד
הגיבו לאחרונה